«::*°•הדמעות חוסמות את המילים•°*::»/«::*°•להיות מאוהב•°*::»

השתיקה שכאן יכולה לשגע פילים,
כשהדמעות שלי חוסמות את המילים,
מול אבא שלי, הגיבור שלי, אני ניצבת,
לספר את הסיפור שלי אני כל כך חייבת.


שירתת בצבא בחייל של לוחמים,
הקרבת את עצמך שכולם יהיו בריאים ושלמים,
סיימת את השירות עם הרבה הצלחה,
כולם אהבו אותך ואני הערצתי אותך.


היית הגיבור שלי שתמיד היה לי דואג,
בימי הולדת שלי היית מרים אותי ואיתי חוגג,
הגנת על הבית ממש כמו כלב שמירה,
והדרך שלך להצחיק אותי הייתה מהירה.


נתת כל כך הרבה כי אמא בחרה לעזוב,
היא חושבת שיש מישהו שיעשה לה יותר טוב,
אבל אין כמוך, הגיבור שלי ושל הבית,
אחד שנותן תקווה גם בלי לבוא עם עלי זית.


כשבאתי איתך לאסיפות הורים הייתי מתגאה:
"זה האבא שלי, הגיבור שלי", וכל אחת הייתה רואה,
איזה שרירי אתה וכמה חום אתה מעניק לי,
כולם קינאו שאתה זה האבא שלי.


גיבור שלי, למה אני צריכה להתחיל דבר בלשון עבר?
למה הגיבור שלי מבית החולים לא חזר?
איך נפטרת גיבור שלי? איך עזבת אותי לבד,
האם ניפגש עוד? או שעזבת אותי לעד?


עמדתי בבית חולים וראיתי אותך מול העיניים מתפורר,
ראיתי איך אתה מנסה להילחם במחלה שחזקה יותר,
הגיבור שלי מתמוטט לי מול העיניים ואני חסרת אונים,
כי אין לי מה לעשות, רק להסתכל לך בפנים.


הסתכלתי בפניך ואמרת לי: "אל תחשבי שאני לא גיבור,
אני מנסה להילחם אבל תמיד תמשיכי לזכור,
שאני נלחמתי במחלה הזאת עם הרבה אומץ ובגבורה,
תעברי לגור עם אמא, תסלחי לה, תעשי זאת בשבילי נערה",


ואז הבנתי איזה בן אדם אתה וכמה אתה סלחן,
למדתי שלמרות שאמא עזבה, לסלוח אתה מוכן,
ואני אמלא את הבקשה שלך כי אתה הגיבור,
שהכניס לחיי את הדרך לסלוח ואת האושר הגדול.