יום כיפור, סליחה מעצמי

יום כיפור עבר...  כולנו מבקשים סליחה, צמים...


ואני... צמתי. ידעתי שאני חייבת סליחה... לא לא כי פגעתי ,כי לא כיבדתי את עצמי במהלך השנה. נתתי לעצמי לחוש בדידות כעס מירמור, נתתי לעצמי ללכת אחרי אנשים שלא שווים את הרגשות שלי כלפיהם. סליחה.


בערב יום שישי טיילתי עם חברה שלי בעיר... ישבנו עם כל החברים... חלק צוחקים חלק רציניים, מה שכן, כולם חגיגיים...


בערב הזה, שכולם אמורים להרגיש כה טהורים מאושרים מבקשים סליחות.. אני? אני הרגשתי קצת רע, נכון, זה לא נמשך הרבה, אבל זה הפריע.


אני יושבת מסתכלת ימינה, הרבה מדברים צוחקים, מסתכלת שמאלה הוא והיא יושבים צוחקים מתחבקים, אוהבים.


 ואני עם עצמי, מבינה משהו, אני שוב מרגישה... מרגישה לבד, מרגישה ת'בדידות הזאת.


עוצמת עיניים ולשניה מרגישה שמישהו בא ומחבק אותי מאחורה, ת'אמת שזה סתם היה חלום בהקיץ.


וברגע אחד, בשניה, אני מבינה, שאין לי חברים.


 וזה לא נכון, ממש לא. אולי לשניה הזאת נתתי למשהו חלש ממני להשתלט עלי.


אני לא אוהבת להרגיש חלשה, ובטח לא בערב, שבו אני אמורה להתחיל הכל מחדש, להיות הכי חזקה... נפשית ורוחנית.


אז אני מבקשת סליחה, סליחה שאני נותנת לעצמי להכנס לרגעים האלה מתוך חולשה, ואולי ברגע הזה הרחקתי מישהו שרצה להתקרב, אבל לא נתתי כי לא חייכתי. אז סליחה, יש כל כך הרבה אנשים אוהבים מסביב, הרגע הזה לא שווה.


סליחה