המבט של אבא

התחלתי לבכות הרבה לפני שידעתי למה, עוד לפני שהבנתי את המילים שהיו כל כך כבדות עליי.


בסך הכל עוד ילדה ילדה קטנה בת שמונה.
מבט אחד לשתי עיניו החומות שהתכהו כשמיים לעת רדת ליל הספיק עבורי כדי לראות שמשהו בתוכו לא בסדר , שלבו נשבר מבפנים, שבשניה אחת ארורה נקטפה מלבו השמחה - ואני לא הייתי שם באותה שניה ארורה, שניה שקטעה חלק מלבו של אבי.
אפילו אמי לא הייתה לצידו, כולם פרט אליי ידעו מדוע.
דקות ארוכות  הבטתי בו מנסה לברר את מקור כאבו את הכאב שהרס אותו מבפנים, אך ללא הצלחה, לא הצלחתי להבין למה.
והדמעה זולגת מעינו והוא שותק-והדממה מעיקה עליי יותר, בלבי אני מתחננת שיאמר לי מדוע, אך השתיקה עוד נמשכת ולבי בפנים קורא לו לדבר אליי לספר לי מהם מחשבותיו האילמות אשר שטופות בדמעות, ולמה מבטו מלא דאגה.
ואז הוא חיבק אותי מספר שניות. לא הגבתי.הרגשתי את הכאב עוטף אותי, הרגשתי....... 


הוא חיבק אותי חזק, חיבוק שמנסה לדבר במקום שפתיו ואלו שותקות ללא הצלחה.
לא הצלחתי להבין את שפת השתיקה הזאת, לאחר עוד כמה שניות לא רבות בפה, מגמגם כאילו מנסה לומר משהו, אך מחסום נוצר על מילותיו, ובין משפט למשפט מילה למילה ואות לאות הכל!נקטע בדמעות.
הוא מדבר כאילו מפחד להוציא אותי מעולמי הוורוד, יותר נכון - מפחד להכניס אותי לעולם שבעינייו כבר היה מוכר בדרכים מסוימות, ואז כאדם שבור שלא יכול להחזיק זאת יותר בלבו אומר: "אמא",  לוקח נשימה עמוקה וממשיך: "נהרגה", ומוסיף וממשיך כאדם החייב לי הסברים, "בתאונת דרכים." אחרי זה נשבר לגמרי וממשיך לחבק אותי.
המבט של אבא אמר לי הכל, לימד אותי הכל .


אך אותו מבט מעולם לא לימד אותי איך....להתמודד.