ההוא

ההוא!


כשהבוקר מפציע ויש שמש בשמיים


זה קורה בתא סגור,מחשש שמישהו יבוא


לפעמים אני קוראת לו,לפעמים הוא לי


ולמרות שזה בתא סגור אנחנו עושים כיף חיים.


בשעת הדימדומים, לקראת ערב זה בבית


במקום נוח, לבד, בלי חשש לכלום.


העיניניים מתחילים להתגלגל,נגיעה,ליטוף הרגשה של חום בכל הגוף.


הנעימות שיש כאן מישהו איתך שנותן את כל כולו באותו רגע,


שאמור להיות קסום..אז למה אני לא מרגישה ככה?


למה עוברות לי בראש יותר מידי מחשבות,חששות?


ובין השאר גם הירהורים, האם פעלתי נכון?


זה היה מעשה נכון?אין לדעת חיינו תרגע -


נסחפנו,זרמנו,לא שלטנו.


אלוהים רצה שבסופו של דבר זה לא יקרה.


ירדה לי אבן מהלב,פחדתי,לא הכרתי את זה.


לא רציתי לטעות,שוב.  ומה עכשיו,מה יקרה הלאה?


אין לדעת.


מפוחדת ומבוהלת,עזבתי.


 


תגובות בבקשה [: