נשמה קפואה לירון מלול.

אני קרה כקרח
אך אף פעם לא הייתי כזאת,
זה לא אני,
זה מה שגרמו לי להיות.
המילים שלך,
הן אלה שעשו לי חתך בלב
שאי אפשר לתפור,
וכלום לא יעזור..
החתך הזה ימשיך לדמם
כל הזמן, כל עוד אחייה
עד שלא אהיה לי יותר כח
ואפול ואשבר ויותר לא אהייה ..
אל תביט בי כמו אל מסכנה,
הרי אתה זה שגרמת לי להיות כזו.
אתה הרסת את פיסת האור האחרונה
שהייתה לי ,ועכשיו נעלמה.
אין לי יותר בשביל מה,
שברת את ליבי את גופי
והלכת בלי לומר מילה..
רק סבל השארת אחריך
רק אכזבה ושנאה
זה מה שאני מרגישה אליך
וגם בזה אני לא בטוחה,
אני בכלל לא מרגישה,
היכולת להרגיש כבר אבדה
כל מה שהיה לי בלב יצא
והכל באשמתך.
לא עוד הרבה זמן הלב יפסיק לדמם
כי לא ישאר לו ממה,
והוא פשוט יעלם,
כבר לא יהיה יותר קרח,
ובטח שלא יחזור לקדמותו.
פשוט יתמוגג..
ורק הזכרון יהיה לעדו.
לא יהיה יותר לב,
לא תהייה נשמה.
מה שיישאר ,
זה רק הדמות עצמה,
בלי שום רגש,
בלי שום משמעות..
הרגשות עזבו את הגוף הזה שעכשיו הוא קר
האנשים כבר לא מתקרבים אליו,
מתנהגים אליו כזר.
כולם התרחקו,
כולם עזבו.
זהו נגמרו לי המילים
גם הם עכשיו אותי עוזבים..
אז מה כבר נשאר בחיים?
ואיך אפשר לקרוא לזה בכלל חיים?
הרי אין חיים בלי לב
אין חיים בלי אהבה
אין חיים בלי רגשות
ובטח שלא בלי נשמה..
אני עכשיו כלום, בדמות של בחורה
ריקה מבפנים,בלי שום תכולה
נראית רגיל , כמו כל אחד אחר,
יש לי עיניים,אף,שפתיים וסנטר.
אך זה כלל לא עוזר..
כי אני עדיין,
בנאדם אחר .