המים והאש לעולם לא ידעו זה בזה בלי להיכוות

אני יושבת כאן מתחילה לתקתק ולא באמת יודעת מה אני רוצה לכתוב?


לכתוב עליו, על הסבל שהוא גורם לי, נמאס לי כבר לטחון ולטחון. קשה לי לחזור כל פעם מחדש על אותו נושא על אותו מבט לאחור למה שהיה בלי שום רצון לצעוד קדימה, להשתפר ולקדם את חיי. גם כשאני מסתכלת על העתיד הכל כל כך צפוי, שנה חדשה בלי שום ספירה לאחור ונשיקה, יום האהבה שוכבת במיטה מצמידה ראש לקיר הלבן המסוייד לבן ובוכה, בוכה כמו שרק מי שלמעלה אם יש שם מישהו שומע. מרגישה כל כך לבד, זה אני והקיר שם לבד. העולם הוורוד שהורי יצרו למעני וניסו לשמרו מכל משמר, לעטוף אותי בבועה שאלה החיים התפוצץ לי ברגע הכי פחות צפוי מול הפנים, וכבר קשה לי להאמין, להאמין שאני אקום.


אני יודעת שברגע שאני אצא מהדיכי שתוקף אותי לעיתים רחוקות שאני רואה אותך או באה ליד הבית שלך כמו היום לדוגמא, אני אצעד קדימה כמו בכל יום ולא ארגיש איך אני גוררת את עצמי, ארגיש איך אני מקפצת וממשיכה צעד אחר צעד לעולם שאני בונה. אבל לבינתיים הכל נראה שחור. אני רוצה לשרות עוד קצת באפלה הזאת שסובבת אותי להיות לבד ולחשוב אהובי לחשוב עליך. לדעת שהאש והמים לא ייפגשו מבלי להיכוות, ואני ואתה לעולם נישאר האש והמים, לחשוב, לבכות, להתפרק, להוציא הכל ולהמשיך..


 


אנשושים אני פה חולה מאהבה אני כבר  מתפוצצת.. רק רוצה שיבוא האח !!!!!!!! אם יש למישהו עצות אני אשמח לקבל.. תודה..


3833909 האיי סי