בא מבפנים

היו הייתה ילדה, בארץ רחוקה
כולם היו סביבה, אבל היה חיה לבדה.
כולם אהבו אותה והחמיאו בכמויות
אבל היא העדיפה, לראות רק את החסרונות.


מהבוקר שנולדה, היא נראתה כמו נסיכה
אנשים תמיד אמרו, שלא ראו אחת כמותה.
היה לה יופי מהפנט ועיניים כמו הים
אבל כלום לא הספיק לה - היא רצתה שהכול יהיה מושלם.


בכל יום, היא הסתגרה לבדה
מבוקר ועד ערב, הייתה בוהה בחלונה
היא מילאה את ראשה במחשבות טורדניות
היא חיפשה פתרונות ודרכים להשתנות.


בהתחלה, היא תלתה את התקווה באחרים
ניסתה לעשות, את כל מה שהם עושים
כולם קיבלו אותה, בחיוכים מקבלים
אבל גם זה לא הספיק לה - היא הרגישה שכולם מזויפים.


אז היא החליטה להתנתק מכל החברים
ובגלל חוסר התעניינותם, הייתה צוברת כעסים
היא החליטה לנסות, להסתדר בעצמה
לא רצתה להיות תלויה, באף אחד אחר - מלבדה.


היא הייתה משועממת והפכה לאומללה
הפעם - במראה תלתה את תקוותה.
היא החליטה לעשות דיאטה חזקה
(למרות שאובייקטיבית לא הייתה לה הצדקה).


גם בזה, היא נכשלה עקב מצבה המעורער
בכל פעם שרזתה, המשיכה להרגיש כמו הר
היא החלה להתייאש ולא ניצלה הזדמנויות
לבסוף היא החליטה, שהיא פשוט רוצה *לחיות*


היא ארזה לה מזוודה ונסעה לחופשה
שם הייתה בטוחה, שתרפא את עצמה


היא הגיעה למקום רחוק ומנותק
היא צעקה מבפנים, אבל ליבה כבר שותק.
היא רצתה להרגיש שייכת וישבה בחוף הים
שם ניסתה *באמת*, לראות את הטוב שבעולם


קולות הגלים שהתנפצו מול עינייה,
ריסקו את ליבה לרסיסים מזעריים.


לפתע היא הבינה, שככה - לא חיים.


היא הסתכלה על אנשים שצוחקים מחייכים
אבל לא התקשתה לראות, את מבטיהם העצובים.
היא רצתה לעזור - להעלות חיוך *אמיתי* על הפנים
אבל היא כבר הבינה - שהכול בא מבפנים...