עצוב וחשוב.

וכשיום חדש מפציע זה סימן שמתחיל לו יום חדש של זיכרון.


על המת שכבר מזמן, לא ראה את המחר.


שרק רצה לומר שלום.


לפני החושך הגדול והמפחיד.


 


כשאנשים תמימים הולכים,


התמימות איתם נוטשת,


ומפנה מקום למציאות,


שסוחבת איתה בכל הכוח את הכאב.


 


ושאנשים תמימים בוכים,


המציאות אותם תוקפת,


בגל של הזיות,


ברוב הזיכרונות,


של האתמול הלא נשכח.


 


ושאנשים תמימים שותקים,


הבדידות אותם עוטפת,


מחזיקה אותם לרגע,


לא ליפול.


להלחם,


על מה שכבר נכבש.


 


כי כשיום חדש נגמר, זה סימן שגם מחר,


יתחיל לו יום חדש של זיכרון.


על המת שכבר נפל,


ועל המת שעוד ייפול.