אין מנוס

הזכרון המר-מתוק שלך


לא נותן לפצעים להגליד.


ועכשיו פחות מתמיד.


כי הצללים האפלים שלך שוב רודפים אותי.


 


אני מנסה לנוס,


אבל כבר אין לאן.


אין אדם אליו אוכל לפנות או מקום בו אוכל להסתתר.


אז אני נכנעת.


 


כבר לא נותרו בי עוד כוחות לברוח.


והצללים האפלים שלך לוכדים אותי,


שוב.


משקים אותי בטיפות של אושר אשר מהולות בים של כאב.


שוב בליבי משתרר השקט שלפני הסערה


ובעורקיי זורם רעל האהבה.


אני לכודה בין סורגיי הכאב


וכבר לא מנסה להימלט.


זה גורלי,


זה אתה.


 


ובתוך הכאב האפוף בדממה


נשמע רק קולך הנוגה


אשר מתנגן באוזניי כמו שיר קלאסי ישן ומוכר.


נזכרת איך הייתי יונה משוחררת


ועכשיו אני אמתך,


אותה אתה משקה ברעל מר-מתוק וקטלני.


 


ובעצם, אף פעם לא הייתי משוחררת


תמיד הייתי לכודה ברשתך.


על אף שניסיתי להימלט


ולנסות עולמות אחרים,


הצללים האפלים שלך תמיד הובילו אותי חזרה..


 


ואין מנוס....


   אין מנוס.