זה היה מדהים

זה היה מדהים! זה היה משהו לא מוגדר, משהו אמיתי, משהו שאין לכל אחד, מעטים זוכים לו.. היא לא ידעה למי להודות כשזכתה בדבר הזה, היא חיפשה למי לפנות, להגיד תודה, תודה על האור שהכניסו לה לחיים, אך בסוף התברר שהאפשרות היחידה שהיה אפשר להודות לה היא לו, לאדם הזה, לאדם הזה ששינה לה את החיים, ששינה אותה, שלימד אותה, לאהוב, לשנוא, לכעוס, לצחוק, שלימד אותה מה לעשות ובדיוק מתי. הבנאדם שתמיד היה שם. תמיד. לעולם לא הפנה את גבו. האדם שהיה חלק בלתי נפרד מהחיים שלה ב-3 שנים האחרונות. הנפש התאומה שיש לכל אדם. בדיוק כך זה היה. הם עשו הכל ביחד, מעולם לא רבו. במילים פשוטות, חברים הכי טובים, אבל התיאור הזה לא מספיק. אבל... זה היה חייב לקרות, מישהו היה חייב להרוס. פתאום משום מקום השפתיים שלה נגעו בשלו, הידיים שלו ליטפו את עורפה וגופה בחוזקה, מאיפה זה בא לעזאזל?! היא לא הבינה, לא ידעה מי נגד מי, פשוט שתקה וניסתה לעכל את הכל. אבל לפני שהספיקה, זה שוב קרה, איך?! איך הידיים היו במקומות האלה שהן לא היו צריכות להיות, איך הידיים האלה נגעו בגופה של הנפש התאומה שלה, במקומות שהם לא היו אמורות להיות, איך הידיים שלו נגעו בה, למה?! אך את התשובה היא לא ידעה, גם הוא לא ידע, הם המשיכו בחוסר ידיעה והכחשה למה שקרה. אבל אסור!!! הם שכחו שאסור להכחיש כלום! צריך להתמודד עם הכל!! להתמודד ביחד! תמיד ביחד כמו שתמיד הם עשו, וכך קרה... והם עברו את זה, בשלום.. אבל.. אחרי כמה זמן, קרה הדבר הזה, בעצם זה לא קרה, הם עשו את זה, איך.. איפה החברות נפש שהייתה שם, איך היא הגיעה למצב ששניהם, היו על המיטה, ועשו אהבה...


הכל קרה כלכך מהר.. לפני שהספיקו לעכל,לפני שהספיקו להחליט מה קורה או יקרה.. לפני הכל, פתאום, פתאום... היא שמעה שהם ביחד, הוא, הנפש התאומה שלה, החבר הכי טוב שלה, הפעם היחידה שהיא עשתה אהבה, והרגישה שהיא מנותקת מהעולם באותו זמן, הוא כבר לא בתול, זה שייך לה, הבתולים שלו אצלה... אבל הם ביחד, הוא והיא, היא.. היום כבר אי אפשר לקרוא לזה חברה, אפשר לקרוא לזה כלבה, זאת שידעה הכל, ידעה כל מה שקורה בין הנפשות התאומות האלה, פשוט הלכה איתו. והוא איתה. הם בגדו בה! מול עיניה..


 היא צרחה..!! היא בכתה..!! היא ניסתה לדבר...!!
אבל לאיש לא היה אכפת.. בסוף היא התאבדה... ועדיין... לאיש לא היה אכפת...