~בשם האהבה~ סיפור בהמשכים, חלק א' /ברבי

"אני אוהב אותך.." "לא, אתה לא.. נמאס לי כבר להאמין לך וכל פעם אתה פוגע בי
מחדש!!" "אבל הפעם את חייבת להאמין לי.. זה קרה בטעות.. את חייבת לסלוח לי.." "לא,
אני לא חייבת, מי שבוגד פעם אחת יבגוד עוד ועוד.. וזאת לא הפעם הראשונה שאני תופסת
אותך" "אבל מה כבר בגדתי בך? בסך הכל התנשקתי עם דנה.." "בסך הכל? דנה היא חברה הכי
טובה שלי- לפחות הייתה! אני לא מבינה איך היא יכלה לבגוד בי ככה, אני תמיד אהבתי
אותה ועשיתי הכל בשבילה ובסוף היא פגעה בי במקום הכי כואב." "אבל היא הצטערה על
זה!! וזאת הייתה רק נשיקה תפסיקי כבר!!" "אבל למה הנשיקה הייתה חייבת להיות? היא
הרי ידעה שאתה חבר שלי ואני אוהבת אותך, ואיך יכולת לבגוד בי עם החברה הכי טובה
שלי??" "מה כבר בגדתי… זאת רק נשיקה, מתי כבר תפנימי?" "אבל בשבילי זה כמו בגידה..
משני הצדדים" "טוב נו תסלחי לי.." "לא יודעת אם אני יכולה.. אני צריכה קצת זמן
לחשוב על זה.." "סבבה, את יודעת מה? אל תחשבי על זה, מבחינתי זה נגמר, ביי!!" אמר
שחר והלך. לילך נותרה במקומה ומבט המום על פניה. האם כה מהר ויתר שחר עליה? במילה
אחת של אהבה ובבקשת סליחה? דמעות בצבצו בעיניה.. כי אהבה אותו מאוד.. אבל לא יכלה
לשאת את המחשבה ששפתיו של החבר שלה שאהבה יותר מכל נישקו שפתיים אחרות, ועוד שפתיים
של חברה הכי טובה שלה שהייתה כמו אחותה, אבל חשבה שלפני הפרידה לפחות הוא ילחם עליה
ולא ייתן לדבר האמיתי שהיה ביניהם למות כלא היה… שנתיים של אהבה נזרקו לפח בין רגע?
'אולי לא הייתי צריכה לריב איתו על זה.. אולי..' חשבה לילך בלבה. 'אבל רגע, מה זה
לא הייתי צריכה לריב איתו? תפסתי אותו מתנשק עם חברתי.. אם זאת הייתה לפחות מישהי
אחרת זה היה פחות כואב.., הייתי חייבת להעיר לו על זה וכעסתי בצדק! זה הוא כנראה לא
ממש אוהב אותי כמו שהוא אומר.. אם הוא אמר בכזאת קלות סבבה ביי והלך' רגליה של לילך
רעדו היא פחדה שכל רגע יכולה למעוד וליפול.. היא חששה שזה הסוף של הקשר הזה.. אבל
למה? בגלל נשיקה… אבל זאת תשובה מספקת כי הוא ראתה באיזה תשוקה נישק שחר את דנה
כאילו היה משהו ביניהם ועכשיו מלותיה של לילך פשוט היוו בשבילו תירוץ מוצלח כדי
להיפרד.. זה מה שחשבה לילך ובלבה שכנה תחושת בלבול והרגשת עצבות חסרת גבולות..

***

לילך הגיעה לביתה… באותו יום היא רק בכתה ובכתה, עולמה חרב עליה. היא לא ידעה איך
היא יכולה להתמודד עם הפרידה הזאת, אך עדין הייתה בלבה קרן אור של תקווה שעוד
יחזרו, שעוד ישלימו, ששחר עוד אוהב אותה כמו שהיא אוהבת אותו.. היא החליטה ללכת
לביתו, לדבר איתו.. היא יצאה נחושה בדעתה להשלים איתו להגיד לו שהיא סולחת לו,
להגיד לו שהיא אוהבת אותו… לחבק אותו, לדעת שהוא רק שלה ושהנשיקה שלו עם דנה הייתה
בסך הכל טעות, הרי אף בן אדם לא מושלם וכל אחד עושה טעויות גם אם זו כבר הפעם
השנייה במשך השנתיים שהיא ראתה אותו עם מישהי אחרת ותמיד סלחה לו בגלל שהוא היה כנה
כשביקש סליחה ואמר שהוא אוהב אותה.. הפעם היא לא ידעה מה קרה לו, איך הוא וויתר
עליה בכזאת קלות..

היא דפקה על דלת ביתו ואמו פתחה לה. "שלום, שחר נמצא?" שאלה לילך. "שלום, מה שלומך
לילך? הוא נמצא אבל אני חוששת שהוא קצת עסוק!" אמרה במבט מתחמק. "אבל אני חייבת
לראות אותו, זה ייקח רק רגע.. בבקשה!" אמרה לילך בקול מתחנן. "לא.. אממ שחר ביקש
ממני בפירוש לא להכניס אליו אף אחד!" "אבל אני לא אף אחד!! אני החברה שלו!!"
"לשעבר" אמרה אמו של שחר. " לשעבר? ככה הוא אמר?" "אכן כן.." "אז בבקשה מתחננת תני
לי רק לרגע לראות אותו, שיגיד לי את זה בפנים, שיגיד לי שזה נגמר בינינו.." צעקה
לילך ופרצה לתוך הבית בכוח. "הי חוצפנית בואי הנה.." צעקה אחריה אמו של שחר. אך
לילך הייתה כבר ליד חדרו ונכנסה בלי לדפוק.. "שחר.." אמרה והשתתקה, היא לא האמינה
למראה עיניה..



"לילך.. מה את עושה כאן?!" צעק שחר מבוהל. "מה היא עושה כאן?" שאלה לילך בקול רועד
והתבוננה במבט כואב על דנה שסגרה במהירות את כפתורי חולצתה. "היא באה אליי.." "אני
רואה טוב מאוד שהיא באה אליך.." אמרה לילך בציניות.. "אז אתה אוהב אותי? וזה קרה
בטעות?" דמעות החלו לרדת במורד לחייה. "לילך.. רציתי לומר לך את זה כבר מזמן, אני
מאוהב בדנה, אני ממש מצטער, אבל זה קרה אני לא יכול לשלוט בעצמי." "אז מה יקרה
עכשיו?" שאלה לילך בקול בוכים. "זהו זה? זה נגמר? שנתיים שלנו נזרקו לפח רק בגלל
שבאה פולשת שהיא במקרה "החברה" הכי טובה שלי וגנבה לי אותך?" "דנה היא לא פולשת..
פשוט ככה קרה אין מה לעשות, אנחנו מאוהבים!!" "זה נכון, אין מה לעשות החיים קשים
אחותי" אמרה דנה בלעג. "הם יהיו קשים כשאני אשבור לך ת'פרצוף זונה." אמרה לילך
והתנפלה על דנה עם מכות. "הי תעזבי אותה.." צעק שחר וסחב את לילך מדנה שמיד החלה
לסדר את שערה. "איך יכולת? היית הכל בשבילי.. חברה, אחות.. הכל!! היית כל החיים שלי
והכל עשיתי למענך, למה למה עשית לי את זה?" בכתה לילך ודנה שתקה. "לכי מפה לילך אני
לא רוצה לראות אותך יותר בחיים שלי.. חשבתי לסדר את זה איכשהו ולהיפרד כמו ידידים..
ולהיות ידידים באמת טובים כי קשה לי לוותר עליך בכלל.. אבל עכשיו אני שונא אותך..
תעופי מהחיים שלי כי אין לך יותר מקום בהם!" אמר ולילך הייתה כולה חיוורת ודמעות
זרמו מעיניה כמו גשם, לבה נשבר לרסיסים קטנים שמעכשיו ולעד שום דבר בעולם לא יוכל
להדביקם בחזרה.. ראשה הסתחרר, הייתה לה בחילה… היא העיפה מבט אחרון בדנה המחייכת
ובשחר שכה אהבה אותו ולא חשבה אף פעם שהוא מסוגל לגרום לה כאב כה רב ובכזאת
אכזריות.. שני אנשים שכה אהבה בחייה פגעו בה, החדירו סכין אל תוך לבה. הוא התיישב
ליד דנה וחיבק אותה ונישק אותה ולילך הרגישה שהיא מיותרת.. היא יצאה מהחדר בטריקת
דלת. כשעמדה לצאת מהבית אמו של שחר שוב צעקה עליה שהיא חוצפנית אבל זה לא הזיז לה,
פשוט רצתה לברוח משם, באותו רגע היא רצתה שהאדמה תבלע אותה, הרגישה כל כך רע.. היא
הלכה ברחוב והייתה לה סחרחורת ולבה הלם.. ירד גשם, היא הייתה כולה רטובה אבל לא היה
לה אכפת היא המשיכה ללכת ברחוב ואפילו לא ידעה לאן.. הכל היה מעורפל לנגד עיניה
והסתובב לה הראש ואז זה קרה לה, מה שחששה שיקרה…



לילך מצאה את עצמה שוכבת על המדרכה כשמסביבה התקהלות של אנשים השואלים את עצמם מה
קרה לה. עדין הייתה לה סחרחורת, היא ניסתה לעצב את זיכרונה, וכל מה שנזכרה בו היה
הכאב שהרגישה כשראתה אותם שם, בחדר, ביחד. את החבר שלה ואת דנה, דבריו המכאיבים של
שחר, והרגישה דקירה בלב, היא רצתה למות.

***

היא הלכה בדרך לביתה.. עדין הרגישה איך רגליה כושלות תחת משקלה. כשהגיעה נכנסה
לחדרה והסתגרה שם. היא התכרבלה בתוך השמיכה ובכתה אל תוך הכרית כשהמילה היחידה שהיא
פלטה מפיה הייתה: "למות.. למות.." כי זה מה שהיא באמת רצתה באותו רגע. ככה חלפו להן
שעות על גבי שעות כשהיא לא זזה מהמיטה.

ליום המחרת היא לא הלכה לבית הספר ואמרה להוריה שהיא לא מרגישה טוב, היא לא רצתה
לראותו שם איתה.. שני אנשים שרק לפני זמן קצר היו הכל בשבילה ובזמן הזה הם צחקו
מאחורי גבה ורק תכננו איך לפגוע בה בצורה הכי מכאיבה שיש. ככה גם ימים הבאים שהיא
לא הלכה לבית ספר והייתה סגורה בתוך חדרה ורק בכתה ובכתה ולא רצתה לחיות. ואז כבר
הוריה החלו לשים לב שמשהו אינו כשורה איתה. "לילי.. לילך בתי הכל בסדר? למה את לא
יוצאת מהחדר?" אמרה אמה מאחורי הדלת. "עזבי אותי אימא.. תני לי לישון.." אמרה לילך
וחנקה את הבכי בתוכה כדי שאימה לא תשים לב. "את כבר ישנה כמה ימים, יש לי הרגשה
שמשהו קרה לך.. את לא רוצה לדבר איתי? לספר לי מה מעיק על לבך?" "לא אימא , דיי!!"
כנראה אימה הרפתה ממנה כי היא כבר לא שמעה את קולה מעבר לדלת. לילך שוב פרצה בבכי
רועם וניסתה בכל כוחה להנמיך את הווליום. פתאום במוחה עברה מחשבה מטורפת, והיא-
להתאבד. "כן כן.. זה הפתרון לכל הבעיות שלי.. אם אני אמות אני לא אסבול יותר.. כי
בלי שחר אני לא יכולה לחיות, בלעדיו אני אמות לאט לאט. אז עדיף לגמור עם חיי במכה
מאשר למות לאט ובסבל רב." אמרה לילך לעצמה. היא יצאה מהמיטה ופתחה את המגירה
והוציאה בקבוקון עם כדורי שינה. שפכה את כולם אל כף ידה ועמדה להכניסם לתוך פיה.
פתאום שמעה דפיקה בדלת חדרה. "לילך, יש לך אורחים." אמרה אימה. ולילך החזירה את
הכדורים לבקבוק וקפצה אל הדלת בתקווה שאולי זה שחר בא להשלים איתה. " היי לילך מה
נשמע?" לילך התאכזבה כי זה לא היה שחר, זה היה דודי בחור מהכיתה שלה. "באתי לראות
מה שלומך כי לא היית שבוע בבית ספר." אמר וחייך אליה. לילך שתקה והיה לה מבט עצוב
על פניה. "את בסדר? קרה משהו? את נראית חיוורת.." לילך המשיכה לשתוק. "מה קרה? לא
באתי בזמן טוב? אני מפריע?" המשיך לשאול דודי. "לא.. אמ.. אני.." מלמלה לילך בקושי
מחזיקה את דמעותיה. היא הסתכלה על הבקבוקון של הכדורים שנח על השולחן. "אני חייבת
לסיים עם איזה משו עכשיו.." אמרה נחושה בדעתה להמשיך את מבצע ההתאבדות. "מה את
עושה?" "משו.." אמרה וזרקה מבט חודר בבקבוקון. דודי הסתכל בנקודה שבה היא הסתכלה.
"מה זה?" שאל בדאגה. הוא לקח בידו את הבקבוק לפני שלילך הספיקה למנוע זאת בעדו.
"כדורי שינה? מה רצית לעשות איתם?!" "כלום.." התחמקה לילך. "לילך, תגידי ת'אמת לא
התכוונת לעשות שטויות שאין מהם דרך חזרה?" "לא, מה פתאום?! דיי דודי באמת אין לי
כוח לדבר, אני רוצה להיות לבדי.." אמרה לילך. "אני לא ארשה לך לבצע מה שרצית.." אמר
דודי והכניס את הבקבוקון לתוך כיסו. "מה אתה עושה תחזיר לי את זה.." צעקה עליו
לילך.. "למה באת כדי להתערב לי בחיים? תלך מפה.." "בסדר אני הולך" אמר ופנה אל
הדלת, ולילך תפסה אותו בחולצה. "לא.. קודם תחזיר לי מה שלקחת!!" "ואת קודם תגידי
בשביל מה את צריכה את זה הא?" "זה לא עניינך, מה אתה מתערב בכלל?" "כי אני דואג
לך!" "אז אל תדאג.." "לילך, אני רוצה להיות ידיד טוב שלך, אני רואה שמשהו קורה לך..
אני רוצה לעזור לך, בבקשה תני לי לעזור לך.." אמר ומבטו גילה את מה שהוא באמת מרגיש
כלפיה. ואז לילך לא יכלה לעצור את זה, לעצור את שטף דמעותיה, היא פרצה בבכי וחיבקה
אותו בחוזקה מכיוון שכבר אין לה אף אחד למי שתוכל לבכות ולספר את בעיותיה כי היא
איבדה את החברה הכי טובה שלה ואת הבחור שבילתה איתו שנתיים מחייה ושאהבה אותו יותר
מהכל. דודי הושיב אותה על המיטה כשראשה עדין על כתפו ועיניה דומעות. "מה קרה לך?
ספרי לי.." אמר. "אני רוצה למות.." אמרה.

"אבל למה?? ספרי לי מה קרה?" "חבר שלי בגד בי עם חברה הכי טובה שלי ועכשיו איבדתי
את שניהם…" אמרה לילך וקברה את ראשה בחולצתו. "אויש נשמה.. אני כל כך מצטער.." אמר
דודי וליטף את שערה "אבל להתאבד זה לא פתרון.. מה זה יעזור לך? להפך! את צריכה
להתגבר, להראות לכולם שאת חזקה ושאף אחד בעולם לא שווה אותך, לעבור הלאה ואפילו לא
להביט לאחור, אני יודע שקשה אבל החיים ממשיכים.. זה שלא תחיי יותר בעולם הזה לא
יעשה רע לאף אחד רק להורים שלך שיסבלו נורא. מאמי, תראי לחבר הבוגד שלך ולחברה
המניאקית שלך שאת יותר חכמה מהם, שאת יותר חזקה מהם ושתצליחי יותר מהם!! ואני אעזור
לך.." אמר דודי. "תודה.." אמרה לילך וחייכה. "מה הייתי עושה בלעדיך?" "אז מחר את
באה לבית ספר ושימי פס על כולם!" אמר.

***

למחרת בבוקר לילך קמה במצב רוח יותר מרומם. ביקורו של דודי עזר לה מאוד מבחינה
רוחנית והכניס לתוכה פרץ חדש של אנרגיה. היא נכנסה לתוך הבית ספר, היא למדה בכיתה
י"ב. פתאום היא ראתה את שחר ואת דנה יושבים מחובקים על ספסל מול עיניהם של כולם..
לאחר מכן ראתה את דודי בא לקראתה בחיוך. פתאום עלה בראשה רעיון. "היי דודי מה נשמע
מאמי?" אמרה בקול רם וחיבקה אותו.. מיד היא שמה לב איך שחר שלח אליהם מבט מופתע
וכועס. לילך ודודי הלכו הלאה. "עשית את זה בכוונה נכון? כדי ששחר יראה זאת? כדי
שאיכשהו לגרום לו לקנא?" "אמ.. כן.." אמרה לילך בהיסוס. "אממ.. בסדר אבל תדעי לך
אני לא אוהב שמנצלים אותי.. אני כאן כדי לעזור לך להתגבר על המשבר כדי לעזור לך
לצבור כוחות ולהמשיך בחיים.. ולא כדי לגרום לחבר שלך לשעבר לקנא.." אמר דודי ובקולו
הייתה נימה של כעס. "טוב, סליחה מצטערת!!" אמרה לילך והשפילה את עיניה, אך כשהרימה
אותם בחזרה, ראתה משהו שהעביר צמרמורת חמימה במורד גופה..



היא הבחינה במבטו הבוחן של דודי וברכות על פניו. "מה קרה?" שאלה "אני בהלם.."
"ממה?" "כמה שאת יפה!!" אמר וחייך. "אוי נו באמת, מה קשור עכשיו?" שאלה לילך
והסמיקה. "קשור תמיד, אני לא מבין איך יכול שחר לעזוב אותך.." אמר ולפט את פניה
בידו.. "אה.. בוא נעלה לכיתה.." אמרה לילך מתחמקת וממשיכה ללכת.

***

"לילך.. לילך.." צעק שחר והשיג אותה, בסוף היום כשהלכו הביתה. "מה?" אמרה לילך בקול
אדיש. "אני יכול לדבר אתך?" "סורי לא עכשיו, אני ממהרת.." "לאן את כל כך ממהרת? זה
ייקח רק דקה." "טוב נו מה רצונך?" אמרה ונעמדה. "רציתי לשאול אם יש לך משהו עם
דודי.. אתם חברים?" "זה לא עניינך.." "ובכל זאת?" "ואם כן, אז?" "כל כך מהר שכחת
אותי?" "להזכיר לך זה אתה העפת אותי מהחיים שלך ואני לא אשב ואבכה כל החיים בגללך
כי אתה לא שווה דמעה אחת שלי, הייתי במשבר, נכון, סבלתי בגללך ואפילו רציתי להתאבד-
כן כן מה שאתה שומע, כאב לי מאוד מה שעשיתם לי! שני שאנשים שאני הכי אהבתי בעולם
הזה, אבל אז הופיע דודי ונתן לי כוח להתגבר על הכל וגרם לי להבין שאף אחד בעולם לא
שווה אותי!" "את כבר לא אוהבת אותי?" שאל והתקרב אליה יותר. "הדקה שלך עברה.." אמרה
לילך והסתובבה ללכת. "את יכולה לענות לי?" "תשאל את דנה אם היא אוהבת אותך, אני כבר
לא קשורה לחיים שלך יותר, ביי!" אמרה והלכה.

***

לילך הגיעה לבייתה כשרק נכנסה לחדרה שמטה את תיקה והתחילה לבכות ואפילו לא ידעה על
מה. אבל מה שהיא כן ידעה זה שהיא עדין אהבה את שחר בכל לבה, כשהוא היה כל כך קרוב
אליה כל מה שהיא רצתה באותו רגע זה לחבק אותו, לנשק אותו ולהיות רק איתו כאילו כל
העולם לא קיים. אבל מצד שני יש לה כבוד, והוא פגע בה נורא קשה כמו שאף אחד לא פגע
בה ככה בחייה ועל זה היא לא תסלח לו לעולם אפילו אם תצטרך לחיות עם האהבה הזאת
בתוכה לנצח.

פתאום נשמע צלצול טלפון, ללילך לא היה כוח לענות, פתאום היא שמעה את אימה קוראת לה.
"לילך.. יש לך טלפון.." "מי זה?" "תעני!" "הלו?" אמרה לילך. הייתה שתיקה מעברו השני
של הקו, פתאום היא שמעה משהו שגרם לה להחוויר..



"זונה, מגעילה, תמותי אמן!" זה מה ששמעה בטלפון. "מי.. מי זה?" שאלה לילך מגמגמת.
"תנחשי.. יש לך 3 ניחושים!" "דנה?" שאלה לילך בהיסוס. "אכן כן!" אמרה דנה בנימה של
כעס. "מה קרה? למה את מתקשרת אליי ועוד מקללת אותי??" "כי את גונבת לי את שחר!"
"אני? אני גונבת לך את שחר??? את גנבת אותו ממני.. עכשיו תיהני הוא כולו שלך כי אני
יצאתי מהתמונה!" אמרה לילך בנחישות. "לא, את לא יצאת! ראיתי אתכם היום מדברים..
אולי תעזבי אותו כבר?!" "מצטערת מותק, זה הוא רצה לדבר איתי.. לי אין שום אינטרס
ליצור איתו שום סוג של קשר!!" "אבל לו כן.. הוא כל הזמן מדבר עליך.. ובטח גם חושב
עליך כשהוא שוכב איתי.. בטח היית יותר טובה במיטה ממני הרי את יותר טובה בכל דבר!!"
המשיכה לצעוק דנה. "תפסיקי כבר דנה.. ולידיעתך אני ושחר לא שכבנו.." "אהה אז אולי
בגלל זה נמאס לו ממך.." צחקה דנה צחוק רועם בטלפון. "אוףף דנה תעזבי אותייייי כבר..
שחר שלך נקודה, אני לא מתכוונת להחזיר אותו אליי.." "אבל נראה לי הוא כן מתכוון.."
"לא אכפת לי למה הוא מתכוון.. נמאס לי מכם.. דיי צאו לי מהווריד גם ככה פגעתם בי
יותר מדיי.." "אם אני אראה אותך שוב קרובה לשחר אני אשבור לך את הפרצוף זונה.."
צעקה דנה. "את לא מפחידה אותי.." אמרה לילך וניתקה.

***

אחרי 5 דקות נשמע שוב צלצול בטלפון לילך חטפה את הטלפון בזעם כי חשבה שזאת שוב דנה.
"נו תעזבי אותי כבר, לכי חפשי ת' חברות שלך בצומת.." צעקה לילך. "אממ טוב.. נחשוב
על זה.." שמעה פתאום קול אחר- גברי. היא הכירה אותו.. "אוו דודי.. זה אתה!! סורי
חשבתי שזאת מישהי אחרת שעצבנה אותי.." "חח כן שמתי לב, את יפה כשאת מתעצבנת.." אמר
דודי. "אווו שוב אותו הפזמון?" צחקה לילך.. "אותו השיר.." אמר דודי. "שמעי לילוש
אני יכול לקפוץ אליך עכשיו או את עסוקה?" "אה.. לא.. תבוא בסבבה!!"

***

אחרי כ20 דקות נשמע צלצול בדלת לילך הלכה לפתוח.. דודי נכנס בחיוך.. "מה נשמע? היום
לא יכולתי לדבר אתך אחרי הבית ספר כי היה לי שיעור נוסף.." אמר. "זה בסדר.." אמרה
לילך. הם התיישבו על הספה בסלון כיוון שהבית היה ריק והם היו לבדם. "אז מה קורה?"
שאל. "שום דבר חוץ מזה שהחבר שלי לשעבר היום דיבר איתי ובגללו קיבלתי הטפות מוסר
מחברתי לשעבר." "חח מה את אומרת? ומה הוא רצה?" "כלום.. שאל אם יש משו ביני לבינך..
אם אנחנו חברים.." "אה כן? ומה אמרת?" שאל דודי והתקרב אליה. "ש.. ש.. שזה לא
עניינו והוא בטח חושב שכן.." אמרה לילך מתרחקת מדודי. "ומה את חושבת?" שאל דודי..
"מה אני אמורה לחשוב?" "את לא רוצה שיהיה משהו בינינו?" "אבל דודי.." אבל אז משהו
גרם לה להשתתק, משהו שהיא לא ציפתה לו..

שפתיו של דודי נגעו בשלה, היא נרתעה לאחור. "מה אתה עושה?" שאלה בהפתעה. "מנשק
אותך.." אמר. "אבל למה?" "כי ככה בא לי.. זה לא טוב? את לא רוצה?" "אמ.. דודי.. אתה
חייב להבין שאני.. עדיין.." "אוהבת את שחר!" השלים דודי את מה שרצתה להגיד. "אמ..
כן, אני מצטערת, אבל אני עדין לא פתוחה לקשר אחרי מה שקרה לי, זה שבר אותי לגמרי
אתה חייב להבין.." אמרה. "אני מבין.." אמר דודי. "אל תדאגי, אני אחכה לך כמה
שצריך.. כי.." "כי? למה? למה תחכה לי?" שאלה לילך. "כי אני מאוהב בך.."

***

אחרי שדודי עזב את ביתה, היא חשבה עליו הרבה.. חשבה שאולי הוא הפתרון היחידי לגרום
ללבה לשכוח את אהבתו לשחר .. אבל לא יכלה לשאת את המחשבה להיות עם מישהו אחר חוץ
משחר, המחשבה הזאת כאבה לה ולא נתנה לה מנוח, היא כל כך רצתה אותו באותו רגע,
שהדמעות פשוט החלו להתגלגל בעצמם במורד לחייה.

היא הייתה חייבת להתאוורר ולחשוב על הכל ברוגע, היא יצאה מביתה והלכה לכיוון הים..
היא טיילה על החוף ליד הגלים המתנפצים לרגליה ומול עיניה עדין הייתה דמותו של שחר
עם החיוך ההורס שלו וזוג עיניים חודרות אל תוך הנפש, נפשה של לילך שהייתה כה מכורה
למבט הזה, לחיוך הזה ולדמות המושלמת שאותה ציירה בדמיונה. היא התיישבה על החול..
התחיל להחשיך והאופק נראה כה בוהק ומקסים, ולילך נהנתה לצפות בו ובשמש השוקעת, היא
הביטה במחזה כמו מהופנטת.. פתאום היא הרגישה איך יד חזקה לפטה את כתפה..





חלק ב' בקרוב...