אתה לי חורף

השיר נכתב על אדם, שלצערי אני אוהבת.. והשנה בסוף החורף אני כמעט ולא אראה אותו (כיוון שיסתיים בית הספר), וכתבתי עליו שיר :


 


אתה לי חורף:


חורף, אל תיגמר.
חורף, תישאר.
בבקשה, תמרוד בחוקי הטבע.
קיץ, תאחר להגיע,
פריחת האביב, אל תמהרי להפציע.
לא רוצה שמש- רוצה עננים.
לא רוצה בציוץ הציפורים.
לא רוצה להזיע, רוצה לקפוא בקור.
חורף, תשמור לי אותו, תשמור.


זה לא שהאביב לא מביא עימו פריחה והתחדשות,
השנה הזאת הוא מוסיף לזה גם מועקה והתכנסות.
והחורף, הוא הדרך היחידה להוכיח שהשנה עוד לא נגמרת.
שיש עוד תקווה, אולי להיות מאושרת.


גשם, אל תיגמר.
גשם, תישאר.
כל טיפת גשם כל כך מאמתת את החורף שלי,
אך היא גם מעידה על סיומו,
על האביב שקרב לבוא.
המעיק הזה, שמתחפש לליצן שמח,
ואת גרעין העצבות בתוכו הוא שוכח.


זה לא שהרבה נגעת בי והתמסרת אליי,
אבל הספיקה פעם אחת, פעם אחת יותר מדי.
ונגעת בי.
לא כמו זוג חברים עם הידיים.
הצלחת לגעת בי מבלי לגעת ממש.
רק על ידי המילים, המבט, המיצוי החדש.


עכשיו קיימת התחושה,
כאילו זה לא היה.
כי הרי זה לא הגיוני שבאמת אגשים את מלוא רצוני.
ברגע אחד אושר הפך לסיוט.
לא האמנתי שאתה תוציא ממני רגש שנקרא אהבה, בכזו פשטות,
יעילות, קלות, אכזריות.


ובסוף החורף, השנה תיגמר.
ואז, אני לא אראה אותך יותר.
ורק הזיכרון שמהול במועקה, ישאר.


חורף, אל תיגמר.
חורף, תישאר.
בבקשה...