שיר מצמרר....אמיתי!...-לירז שר

נהג חדש


אני כולי מתייסר! אני סטטיסטיקה!


כאשר הגעתי הנה הייתי בודד והמום וציפיתי להתעניינות במצבי הקשה, זאת לא קיבלתי...רק ראיתי אלפים כמוני שגופתיהם היו מרוסקות, כשלי.


נתנו לי מספר תיק והכניסו אותי לתוך קטגוריה.


שם הקטגוריה: "מוות בדרכים".


היום שבו מצאתי את מותי היה יום לימודים רגיל.


כמה הצטערתי על שלא השתמשתי בתחבורה הציבורית... רציתי להשוויץ ברשיון החדש שלי והפצרתי באימי לעשות לי טובה מיוחדת ולתת לי את המכונית שלה.


הוספתי ואמרתי שכל חברי נוהגים מזמן. קיבלתי אותה.


כשהפעמון צילצל בגמר הלימודים חטפתי את התיק ורצתי למגרש החנייה.


חופשי הייתי, חופשי עד למחורת ומלא התרגשות להוכיח את נכחותי על הכביש כיאלו רגש עליונות השתלט עלי, עקפתי בפראות והפזרתי במהירות.


הדבר האחרון שראיתי היתה נהגת מבוגרת שנראתה לי נוהגת באיטיות רבה.


עקפתי אותה. הרעש היה פתאומי וחזק והרגשתי זעזוע קשה.


מתכת וזכוכית עפו לכל הכיוונים. הרגשתי כיאלו גופי מתהפך מבפנים החוצה ושמעתי זעקת אימים.


היתה זו זעקתי... פתאום התעוררתי, מעלי עמדו רופא וקצין משטרה, שהחלו לכסות אותי, או מה שנשאר ממני, בסדין.


מוזר, לא הרגשתי שום כאב למרות שגופי היה מעוך, מלא דם ושברי זכוכית תקועים בבשר.


"היי, צעקתי לעברם, אל תכסו את פניי, הרי לא ייתכן שאני מת! אני רק בן 17! בערב יש לי פגישה, רצינו ללכת למסיבת ריקודים, חיים משוגעים מחכים לי, עוד לא הספקתי לחיות, לא, אני לא מת!".


מאוחר יותר הגיעה משפחתי לזהות את גופתי, מדוע היה עליהם לראות אותי כך? לא יכולתי לשאת את הכאב הנוראי בעיניי אימי, אבי הזדקן מו עיניי.


ההלוויה היתה מוזרה.


כולם הסתכלו בי בעיניים דומעות והרבה מחברי בכו ללא מעצור. איש לא אמר מילה... סבא וסבתא צעדו בקושי אחרי הארון.


לא מסוגלים לתפוס את גודל האסון. אחי ואחותי היו בהלם, אפילו לא בכו.


"אנא, העירו אותי, הוציאו אותי מכאן", זעקתי אליהם, אני מסוגל לראות את סבל הורי ומשפחתי, "אל תקברו אותי באדמה, הרי אני לא מת, כל חיי עוד לפניי אני רוצה לרוץ, לרקוד, לצחוק ולאהוב".


אלוהים, אני פונה אלייך, בבקשה, תן לי עוד הזדמנות אחת בלבד, אני מבטיח להיות הנהג הזהיר ביותר בעולם! אני מתחנן לפנייך, עוד הזדמנות אחת! אלוהים אדירים, אני רק בן 17!.


 


 


אנשים תקראו ותפנימו...הזהרו בדרכים.


לירז שר