אין שם:

כשהיא שוכבת במיטה,
סוף סוף יש לה זמן לעצמה,
רק אז הזכרונות מתחילים לצוף.
היא מתחילה לשחזר את כל יומה בראש.
את המראה שלהם יחד,
הולכים יד ביד.
חיוך,
חיבוק,
נשיקה.
ונזכרת איך שהן,
שוב נהנו בלעדיה.
רכילות,
סודות,
שקרים.
ואת שניהם, ההורים,
שוב דיברו עם המורה,
ציון רע,
צעקות,
מכות.
והיא מאסה בחיים,
רק רוצה למות.
בראשה מדמיינת את הלוויתה,
מי יבכה?
מי ישמח?
האם יבוא מישהו בכלל?
הכאב שבתוכה גדל ומתעצם,
היא שוקעת ברחמים עצמיים,
והבכי לא יוצא,
רק דמעה אחת,
גדולה


דמעה מרה.
מלאת כאב ועצב.
זולגת על לחיה ונספגת בכרית.
והכל עובר,
עכשיו היא בסדר.
נרגעת,
מחייכת,
נרדמת.


3>