לנצח עייפה!

שואלת את אלוהים, למה כל כך קשה בחיים?!

האם זו אני אשמה?! שואלת את ההורים...

מה אני צריכה לעשות כדי לקבל אהבה?! שואלת את החברים...

מתי הכאב הזה ייגמר? שואלת את המומחים...

מתי אני לא ארגיש כל כך בודדה? מתי אני יפסיק להיות עצובה?!

מתי גם אני יהיה אהובה? מתי גם אני אהיה חשובה?!

מי ידאג גם לי? מה עם החיים שלי, מה איתי?!

מתי גם אני אחווה אהבה משני הצדדים?! מתי אני יהיה מאושרת, בעננים?!

מתי ינשקו אותי לראשונה?! מתי אני לבסוף אתרגל לאכזבה?!

שואלת את אלוהים, את ההורים, את החברים, את המומחים, את היועצים, את הידידים, את המורים, את הדודים, את הסבים, שואלת את כולם, שואלת כל בן אדם בעולם...

ולאף אחד אין תשובה, כולם אומרים לי:" הזמן יעשה את שלו את תתגברי על האהבה שאכזבה"...

אבל אני לא חושבת ככה, מה לעשות, ככה אני פשוט לא מרגישה....

נשמתי נשרפה, ליבי נפצע, תקוותי נעלמה, גופי נכווה ואני...אני כבר כל כך עייפה!

עייפה מלרדוף אחריי אהבה אסורה, אהבה...שלהיות לא נועדה,

אני מתחילה להתייאש, בזמן האחרון אפילו לדקה עיניי לא הספיקו להתייבש...

וזה קשה, יותר ממה שחושבים...

אף אחד לא יכול להגיד "אני מבין" כי אין אדם אחד בעולם שיכול להרגיש מה אני מרגישה, לפחות לא באותה עוצמה!

אני הרגשתי מהי אהבה, יותר נכון הבנתי מהי אכזבה..

כי בעצם, אי אפשר לקרוא לזה אהבה, אהבה היא משני הצדדים,

באהבה אמיתית לא חד צדדית, לא נפגעים...

אולי רק בסוף, אבל אני נשברתי כבר בהתחלה, והמשכתי פצועה ואני עדיין ממשיכה...

כי נשמתי עוד לא החלימה, ליבי עוד לא הגליד, תקוותי עוד לא חזרה, גופי עדיין לא נרפא..

ואני...אני עדיין, ולנצח כנראה אהיה...עייפה!





עדי .י.