הנה היא,שוב אותה נערה,

הנה היא,שוב אותה נערה,
הולכת כמו בכל יום,צועדת בדרכה.
נמצאת בעולם משלה,לצדדים לא מביטה,
היא פגועה,מאהבה היא נכוותה.
אבל עדיין הולכת,לא נשברת,
בכוחות מחודשים כל יום היא עוברת,
עוברת מעל כל מכשול וחולפת על פני כל סכנה,
עדיין חזקה-לוחמת איתנה.
תלתלים ארוכים וזהובים
מסתירים את הרגש שלכוד בפנים,
אף אחד לא רואה את דמעותייה,
אין אחד שמבין את רגשותייה.
ואני מתבוננת בה בכל יום ויום,
היא שוב חולפת בדיוק באותו מקום.
ואני מרגישה מוזר כל פעם שבה אני מביטה,
הנערה העדינה מזכירה לי הרגשה ישנה..
הדמעות,המבט,הפנים התמימות
תחושה משונה בי מעבירות.
ואני מתבוננת בכאבה,
בדמעה שעל לחייה רק אני מבחינה.
מנסה להבין מי שבר את ליבה,
מי האחד שניפץ לרסיסים את חלומה.
ושוב,אותה תחושה מוכרת עוברת בגופי
ולפתע אני מבינה,הנערה הזאת היא בעצם...אני.