הקול שלך....

סוף סוף שומעת ת'קול שלך מבעד לטלפון, כאילו חיכיתי לרגע הזה כל כך הרבה.


סוגרת את העיניים לשמוע את הצליל שקולך מפיק כשהוא מספר איך הולך לך שם... רחוק....


אבל דווקא כשאתה פה ואני רוצה אותך קרוב, אתה לא מחייג ולא שולח הודעה, בטח עם חברים שלך, יודע שאני אהיה שם גם אם לא תשאל לשלומי, כי אני מתגעגעת, אולי אוהבת.


כשאתה שם רחוק, אז קצת ניזכר שיש שם מישהי שמחכה לך, זאתי ששחכת לשאול אם הכל בסדר איתה....


פתאום ניזכר כשאתה שם רחוק, להתקשר לשאול, ואני מדברת איתך כאילו כלום, כאילו לא הפריע לי שלא ראיתי אותך, שלא נגעתי בך, שלא אהבתי אותך באותו לילה, אלה מישהו אחר.


שיחה של ידידים, אפילו לא כזאת שלא ראו אחד ת'שני הרבה זמן, אלה סתם שיחת חולין, בין 2 אנשים לא כל כך קרובים.


אבל אני, אני עוצמת את העיניים כשאתה מספר שהייתה לכם הקפצה, ונהנת מהקול שלך, הקול הזה שלא היה אכפת לו להגיד לי שחזרת שבוע שעבר, שהיית רוצה לראות אותי, הקול מאחורי הבן אדם שלא מבין שהוא פוגע, כשהוא רחוק וכשהוא קרוב.


לא מודע לזה, שקולו מעביר בי משהו מיוחד, משהו שאחרים לא מעבירים בי, שהגוף שלו גורם לי למשהו שלא הכרתי.


שהקול שמקשיב לו רוצה הרבה יותר משיחה אחת ב-4 שבועות, קול שרוצה להקשיב לו כל יום, גוף שרוצה לאהוב אותו מתי שיכול.