«::*°•מציאות חסרת בושה•°*::»/«::*°•סילבסטר החתול•°*::»

אני מודה שאני כבר מיואש,
כששוב פעם מתחיל עוד סיפור חדש,
אבל זה לא מסתדר כי את עוד בתוכי,
בזיכרוני, בדמיוני, את עוד במוחי.


איך השארת אותי עצוב ומבולבל,
כשהמצב שובר אותי ופשוט בלתי נסבל,
אני חושב עלייך, על המגע החמים,
המגע שעשה לי כל כך טוב ונעים.


אותו מגע, אותו ליטוף שלא ישוב,
ושוב פעם עולה אותו מבט עצוב,
מבט שבשיגרה, מבט יומיומי,
כי את לא באה, לא שואלת לשלומי.


כשאני רואה אותך עוברת, הלב משתגע,
אני מדמיין שוב ושוב שבך אני נוגע,
אבל אז מתעורר למציאות חסרת הבושה,
ומרגיש את הבדידות, כמה היא קשה.


אם הייתה לי עוד הזדמנות, לא הייתי מסתיר,
הייתי מדבר מהלב, ופשוט מתחיל להסביר,
להסביר איך איבדתי את הדבר היקר בעולם,
ואיך האהבה שלי אלייך זה דבר שלא נעלם.


אבל למה אני בכלל כותב את השיר הזה?
כדי להרגיש שוב פעם רעידות בחזה?
את בכלל תקראי אותו ואם כן אז תגיבי?
את לא תעשי עוד טעות, את כבר לא תשובי.


כי נתנו הזדמנויות וכלום לא השתנה,
חבל שאי אפשר לחזור לפגישה הראשונה,
עם כל הפרפרים, כל הפנטזיות שמסביב,
שני אוהבים בחורף, בקיץ, בסתיו ובאביב.


הסיפור שלנו היה סיפור אהבה בלתי נשכח,
עד שיום אחד זה נגמר והלב שלך הלך,
זה בא משנינו, פתאום בום בתוך הלב,
כשאת עוד אוהבת, כשאני אותך אוהב.


אז למה זה נגמר? השאלה הזאת קשה,
הלוואי ומישהו היה עונה לי עליה בבקשה,
אהבה הייתה בשמים אבל היו הרבה ריבים,
שפגעו בסופו של דבר בנו, בשני האוהבים.


לפעמים כשאני הולך לישון, את באה בחלום,
איפה שנפגשנו לראשונה, כשאמרת לי שלום,
אבל אז אני מתעורר ואת כבר לא לצידי,
אם רק היית יודעת את מה שבליבי...