בוהים...

כולם מסתכלים עליה, תוהים מה יהיה איתה.


היא אינה מדברת, אניה אוכלת, רק בוהה


אף אחד לא יודע מה עובר לה בראש


היא ממשיכה לשתוק, לא מרגישה שלאיש אכפת,


מחפשת משהו להאחז בו, להרגיש אליו שייכת


מחפשת מקום שאליו אולי תוכל להימלט מכל המבטים


מקופ שבו היא תהיה עצמה ולא בובה על חוט


היא מתמכרת לצד השחור, לצד האפל,


מרגישה אותו עוטף אותה ודואג לה,


גם כשלאיש כבר לא אכפת.


היא שוקעת עוד ועוד, כבר אין לה כוח להילחם, ואין מי שיציל אותה


אין מי שיציל אותה


וז, רגע לפני שהיא שוקעת סופית בתוך הצללים השחורים, ומוותרת על כל מה שהיה לה בחיים,


היא פוגשת מישהו שמראה ל כמה החיים שווים


לראשונה מרגישה כמה אותה הוא אוהב,שלעולם הוא אותה שוב לא יעזוב


עכשיו מצאה לה את האושר, עכשיו מצאה את תמצית החיים,


ולעולם לא תהיה עצובה שנית


 


 


אבל רגע, זה עוד חלום, היא תופסת.


מרגישה את הכאב שבלב ושוב היא נשברת


היא התייאשה מהעולם ובתוך תוכה היא יודעת,


שעכשיו היא נופלת לצללים והיא עוד לא תחזור


עוד מחכה לאחד, שיגאל אותה, וז הכאב אולי יעבור