אני ואתה ומה שהיה.

זה לא בדיוק סיפור, יכול להיות שאני סתם מרגישה צורך לחלוק את מה שאני
מרגישה...השעה עכשיו 3 לפנות בוקר, יום שישי...כולם יוצאים עכשיו, מבלים, נהנים
רוקדים או שאולי כבר ישנים במיטות...אני לא מצליחה למצוא את עצמי בין האנשים האלו.



לא מתחשק לי לצאת להינות ולרקוד אבל אני גם לא ממש מצליחה לישון. מאיזה שהיא סיבה
נזכרתי בך, ולאט לאט הזכרונות מתחילים לצוף, התמונות עולות לי לראש, אני נזכרת בך
והלב נצבט.

זו מן תקופה כזו שאני בטוחה שכל שיר על אהבה שנגמרה נכתב עלינו, שכל דבר קטן מזכיר
משהו שנורא חשוב לי לשכוח.



מעניין אם אתה בבית,אולי יצאת להתפרק קצת, החברים שלי יצאו לרקוד, וטל גם התקשר
והזמין אותי לצאת, נחמד לי איתו, אבל הוא לא אתה. אני לא יכולה ולא מצליחה להיות
אמיתית איתו,זה מרגיש כמו משחק,כמו חלק מסרט. אולי אני לא נותנת לעצמי להיפתח כמו
שצריך, המגע שלו נעים אבל מרגיש לי מוזר, כאילו זה לא נכון...אבל בעצם הוא פשוט
עצמו, הוא פשוט לא אתה.עברו שבועיים מאז שנפרדנו, כולם כבר בטוחים שהכל בסדר, אך
דווקא עכשיו אני מרגישה כל כך לבד, כל כך קטנה, כל כך צריכה חיבוק, חיבוק שלך.



אני יודעת שלהיפרד ממך הייתה ההחלטה הנכונה, אבל כל כך קשה... איבדתי בך אמון, אבל
נראה לי שגם בעצמי, אני לא בוטחת באף אחד ואין לי סבלנות לכלום בעיקר לעצמי. אני כל
כך רוצה להתגבר עליך, אהבת אמת ראשונה, חברות ראשונה. יהיה לי קשה להתגבר, במיוחד
אחרי כמעט שנתיים, אני כבר לא ילדה, דיברנו על לגור ביחד אחרי שתשתחרר מהצבא...אבל
אני יודעת שאני אצליח מתישהו, יום אחד כבר לא אחשוב עליך, יום אחד כבר לא יצבט לי
הלב מהזכרונות שלנו, יום אחד אצליח לאהוב מישהו אחר.