לפעמים...

לפעמים אני מרגישה כאילו אני הכל בשבילך, הירח, השמש, האויר לנשימה והעולם האכזר.

לפעמים אני מרגישה שאני מיוחדת אצלך, אחת ויחידה, שאין כמוה יותר בעולם, האחת.

לפעמים אני מרגישה שאתה איתי, ואולי קצת לא איתי, ובעצם כן, אבל מעופף לך במרומים.

לפעמים אני מרגישה שאולי עוד מעט, עוד קצת, ואני אהיה שלך, באמת שלך, ולא אחרת.

לפעמים אני מרגישה שאני לבד, ממש לבד, אתה לא איתי ולא רוצה להיות.

לפעמים אני מרגישה שאני רוצה משהו אחר, שקט, שלווה, מנוחה, ואני מחפשת ומחפשת, ולא מוצאת, כי בעצם חיפשתי אותך, ומצאתי אותך, אתה.

לפעמים אני מרגישה רגיעה, כי טוב לי אתך, ולא רוצה שייגמר, כי הכל נגמר בסופו של דבר.

לפעמים אני מרגישה שלא אכפת לך, לא מעניין אותך, ואתה אפילו לא רוצה לדעת למה? איך?.

לפעמים אני מרגישה כאילו אני רוצה יותר, הרבה יותר, לקבל, להרגיש, להגשים, ואני כן, אתך.

לפעמים אני מרגישה טוב, ולפעמים רע, והייתי רוצה קצת נחמה, או ליטוף, או מילה חמה, ממך, להרגשה טובה של דאגה או רצון טוב.

לפעמים אני מרגישה שאני אוהבת אותך, ממש אוהבת אותך, ובכל זאת שונאת אותך, לא בגלל מי שאתה, אלא בגלל מי שלא אתה, ואז אני נשכרת בחיוכים והאהדה, ושוב מבינה למה אני אוהבת אותך.

לפעמים אני מרגישה דאגה, המון דאגה, כי לא רוצה לאבד אותך, בכלל, בכלל, בכלל.

לפעמים אני מרגישה שממש עכשיו אתה תלך, תעזוב, ולא תסתכל לאחור, תשאיר אותי לבד בצללים.

לפעמים אני מרגישה שאתה נותן לי הכל, מעצמך, מהלב.

לפעמים אני מרגישה שהייתי רוצה שתאמין בי, שתסמוך עליי, בעיניים עצומות, ללא פחד ורתיעה.

לפעמים אני מרגישה שאנחנו אחד, נפש תאומה, והייתי רוצה שזה יישאר ככה בלי הפרדה.

לפעמים אני מרגישה שרק החיוך שלך, החיוך מאיר לי את הנשמה, את הרצון לשמור עליו, ממש ככה.

אבל... למרות הכל אני מרגישה עמוק בנשמה, שאני אוהבת אותך, כי אתה זה אתה, ותמיד תישאר אתה.

ולעולם לא תשתנה, כי ככה אני אוהבת אותך, ורוצה אותך, ומכבדת ומעריכה אותך.

ככה ורק ככה לפעמים אני מרגישה.

ולעולם לא הרגיש אחרת.

אתך ורק אתך.

אהובי.

אתה.