היא עומדת מול ים

היא עומדת מול ים בשעת לילה מאוחרת....
 מקשיבה לשריקת הרוח שמושכת....
מקשיבה ללחישות הים...
שקוראות לה לבוא...
להיסחף רחוק....
עוצמת עיינים........
מרגישה זוג ידים... מחבקות ....
שפתיים שלוחשות....
מרגישה את מגע ידו על גבה....
שאט...אט עולה מלטף את ראשה....
היא ניסחפת... מהופנטת....
מהלחישות שאת גופה מצמררות....
פתאום העיינים מתמלאות בדמעות,
היא פוקחת את העיינים...
גל של דמעות מחניק את הגרון....
פוסעת לעבר הים....
מפילה דימעה שמתערבלת בין מליוני טיפות.....
הוא לא יחזור.... הוא לא כאן....
היא מרימה את ראשה למעלה לעבר הירח
שעד לסיפורם.....לשבועתם....
היא רוצה רק שוב לאחוז בידו
לנשק,לומר שאין אחר במקומו.....
לספר לו על הקשיים...
רק להתבונן שוב בעיניו....
שמספרות לה עד כמה אהב.....
היא לוחשת לים שהיא אותו תמיד תאהב..
היא יודעת שהוא שם למעלה שומע... רואה....
היא יודעת שהוא זוכר...את היום בו ניפגשו..
ואת היום האחרון בו ראתה אותו...
אט אט קמל...דועך... עוצם עיינים.....
וכבר לא כאן להגיד את אותם הדברים.....


שאת ליבה היו כ"כ מאירים........