לאהבה הראשונה שלי...

כשאני מסתכלת אחורה, אני רואה אותנו אוחזים ידיים בקטע המפחיד של הסרט, אני רואה
אותנו נהנים ביחד, צוחקים מבדיחה.


 אבל לא הכל ורוד.. כשאני מסתכלת עכשיו, אני רואה את הריחוק, את השוני ואת
הניכור.


 איך הכל השתנה כ"כ אתה כבר יודע, אהבתי אותך והחלטתי להיות בוגרת ולגלות
לך את זה.


 אבל בוגרות לא הועילה לי פה, אתה היית ילדותי!.


במכתב שרשמתי לך גיליתי לך עד כמה אני אוהבת אותך והשליתי את עצמי בחלומות על
עתיד ביחד.. אבל אתה לא מיהרת לא לאמת ולא לנפץ לי חלומות. היית בשלך, אדיש, ולא
הראית לי סימנים לא לטוב ולא לרע.


אחרי שממש הכרחתי אותך לענות לי על מה שאתה מרגיש בקשר למצב "הסכמת" להחזיר לי
מכתב, בהתרגשות הלכתי לקרוא אותו, אבל האכזבה ממנו ניפצה לי את כל האשליות, חלומות
ואפילו שמחה לא נותרה לי.


 רשמת לי: ל*** אני לא חש כלפייך שום דבר מ****. ים של דמעות בכיתי,
הסתובבתי עם עיניים אדומות נפוחות, ואפילו זה לא עורר אצלך רגש. כשהצלחתי לצאת
מהדיכאון התעלמות מקיומך לא סיפקה אותי והתחלתי להתנכל לך. נמאס לי להיות בוגרת!!
בשביל מה אם אני לא מקבלת יחס שווה???. הסכסוך ביננו רק גבר ולא דיברנו שש חודשיים..
למרות שנעשו נסיונות להשלים ביננו, הצד שלך פשוט סירב.


עד שיום אחד לקראת הקיץ חזרנו לדבר, בלי שום הקדמה נוספת, ככה פתאום, כאילו לא
היו שישה חודשיים של ריבים וכעסים.


הייתי מאושרת כי באמת רציתי לסגור מעגל. אבל זה לא היה כך, לא היה לך עיניין
לדבר על מה שקרה ואני שלא רציתי לכפות עליך דבר פשוט ויתרתי.


 כל האשליות חזרו והחלטת לנפץ אותם שוב, ומסיבה לא מוכרת שוב התרחקנו.


 אולי כל זה היה לטובה יצא לי להכיר את הצד האכזרי של האהבה, להיות מוכנה
לפעם הבאה שהוא יצוץ. ועכשיו חזרתי להיות בוגרת..


יש לי חבר אמנם לא מה שציפיתי לחבר ראשון אבל אני אוהבת אותו, והרגשתי שאני
חייבת לסגור מעגל.. שברת אותי פעם אחת אבל לא עוד!!


הצלחתי לאחות את עצמי ואני רוצה אותך רחוק!! היית הרעל שלי שנים רבות אבל זה
נגמר.. אני מקווה שיום יבוא ותקרא את המכתב הזה ותבין אותי..