פרחים בחצות

פרחים בחצות, הוא היה מביא, כל שישי בחצות.


היה חוזר על זה כל שבוע, עם ורדים אדומים משגרתם.


הוא היה מצלצל, נותן שם את הפרחים על שטיח הכניסה ומחייך.


היא הייתה לקחת את הפרחים, וסוגרת את דלת בייתה.


אבל האיש היה מאושר.


יום אחד, שישי בחצות, בא להביא עוד פרחים.


ביתה היה מלא בפרחים, לפחות מאות, אלפים.


באותו הלילה, צלצל הצעיר בפעמון, עם זר ורדים אדומים להפליא.


הוא צלצל וצלצל, ולא ענו אז הוא פשוט פתח את הדלת.


אחרי שפתח, ליבו נשבר: הבית היה ריק, כמעט,


הצעירה, השאירה שם את כל הפרחים.


לתעי, תלוי על הפעמון היה מכתב.


ובמכתב היה כתוב:


"ללכת רחוק, אתה מסוגל, אדוני הצעיר.


אבל לי פרחים זה לא מספיק, ומאוד כדאי שתבין."


 


אהבה נכזבת,חשב הצעיר בליבו, והלךברגליים כושלות, זורק את הפרחים על הכביש.


אות צעירה, במעיל אדום כמו הורדים, לקחה אליה את הפרחים.


היא רצה אחרי הצעיר השבור, ואומרת לו שיחכה. הוא מסתובב אליה והיא נותנת לו את הפרחים.


 


הערה: השיר הזה מעט עצוב, אבל מלמד לקח חשוב מאוד. שחררו מישהו שלא רוצה בכם, כי זה יוביל רק לאכזבה. ואני כותבת את זה מניסיון.