«::*°•חייל חטוף בעזה•°*::»/«::*°•סילבסטר החתול•°*::»

אני זוכרת את המילים האחרונות שאמרת,
כשבאת הביתה, כשללכת מיהרת,
אמא חיבקה אותך חיבוק מעל לכל דימיון,
היא לא ידעה שזה יהיה החיבוק האחרון.


"אני ממהר", לקחת אוכל וחזרת לצבא,
חיבקנו אותך, עטפנו באהבה,
ועכשיו גלעד, אתה לא שליט, אתה נשלט,
בידי מחבלים בעלי רוע מוחלט.


האם תחזור? אנחנו מקווים,
מחכים לך אנשים בבית שכל כך אוהבים,
האם אתה עדיין בין החיים?
מאמינים שכן, לפחות כך עוד מקווים.


האם מתעללים בך ואיפה אתה עכשיו?
האם בלילה על מיטה נוחה תשכב?
האם מהאוכל שנותנים לך אם בכלל אתה שבע?
האם מה שעובר עלינו, אתה כעת יודע?


אמא שבורה ולא יכולה בלעדיך,
אבא מתגעגע כל כך הרבה אליך,
מקווים שתחזור בריא ושלם,
ושהחיוך על פניך לא ייעלם.


גלעד שלנו, מתי יבוא היום?
שתחבק אותי שוב? שתחבק בחום?
מחכים לך בבית אח, אחות ושני הורים,
רוצים שוב פעם להיות מאושרים.


אז תבוא כי אנחנו לא רוצים לומר קדיש,
אנחנו רוצים רק עוד רגע אחרון אותך להרגיש,
לחבק בחום שלא ייגמר לעולמי עולמים,
גלעד שלנו, אנחנו המומים.