אהבה ראשונה מתוקה וסופה המר

עברו לא מעט שנים מאותה האהבה אך היא מעולם לא נשכחה מליבי.

בגיל ה- 13 שלי, הוא נכנס אל תוך חיי. בתקופה ההיא הייתי ילדה חסרת ביטחון לא הכי
יפה, לא הכי פופולרית, מעט מלאה ועם זאת כבר חלמתי על ה"אביר" שלי. חברות טובות שלי
כבר היו עם חברים, התנשקו כבר ולי לא היה את זה. הכרתי הרבה בנים והיו לי הרבה
ידידים עם זאת אף אחד לא ראה בי משהו מיוחד, כמובן אני מתוך רצון עז לאהבה, הייתי
מסמנת אנשים "להתאהב בהם" אבל ברור שזה לא עובד ככה, באהבה לא בוחרים או שהיא באה
או שלא.

הוא היה חבר של חבר של חברה שלי גם הוא בגילי, אף קטן ממני בכמה חודשים.

ילד יפה, בולט בשטח, חביב למדי, פופולרי למדי כך שהיה ברור לי שהוא סתם מדבר איתי
מתוך שעמום אולי. להפתעתי הרבה בערב יום שישי שמעתי שקראו לי מהחלון, הייתה שם
חברתי הטובה עם חבר שלה ואיתו...

ירדתי למטה וישבנו קצת בשכונה שלי, מה כבר יש לילדים בגיל הזה לעשות?

ראיתי את ליאור לבוש יפה, יום שישי הרי,כזה חמוד יותר מדי מכדי שיסתכל עליי.

דיברנו קצת ארבעתנו יחד, היה ברור לי שליאור מסתכל עליי ומשתדל להיות בקרבתי. זה
היה יותר מדי בשבילי, לא יכלתי להאמין, שאחד כזה ישיב לב עליי.

אבל זה קרה. כבר יום אחרי זה, ביום שבת הוא בא אליי, לראות אותי. עד היום אני

זוכרת איך ליבי דפק כשראיתי אותו מתחת לחלוני. באותו יום הוא ביקש ממני

חברות ובלי יותר מדי היסוס הסכמתי. איתו חוויתי אהבה ראשונה, את הנשיקה

הראשונה, את הפרפרים בבטן. הוא למד מסתבר שגם באותו בי"ס כיתה מתחתיי.

בעקבותו נהייתי מקובלת בחברה, לראשונה שמו לב אלי, ידעו את
שמי. התחלתי

לבלות עם החברים שלו וחברה טובה שלי הייתה ביניהם. זה היה כ"כ מושלם. מושלם למדי...
החלום התנפץ מהר ממה שהייתי רוצה ואחרי חודשיים תמימים

נפרדנו, מה הייתה הסיבה? אני עדיין לא יודעת זה פשוט קרה. עצם הפרידה לא

המיתה את האהבה שחשתי כלפיו, בסך הכל ילדה, אבל האהבה הזאת הייתה כ"כ

אמיתית. המשכתי לאהוב אותו, לעקוב אחריו, להשקיף, להתעניין ואף יזמתי מצבים

שביקשתי שנחזור, אך הוא לא רצה. אי אפשר לתאר את מה שעבר עליי במשך

שנתיים. מחשבות, כאב, דמעות, חלומות שהוא יחזור. הייתי
בדיכאונות באופן

מתמיד, כאילו חוץ ממנו אין עוד איש בעולם. בשלב ההוא כבר הייתי בחורה מוכרת

לכולם, עם הרבה חברים וחברות, בילויים, הצעות. היה לי כבר הכל ולא היה לי דבר.

הייתי כ"כ בודדה, מטבעי אני בן אדם שאוהב חברה ולצחוק, תמיד הייתי מורחת

חיוך מאוזן לאוזן אך הלב בכה במשך תקופה ארוכה למדי. היו תקופות שהייתי

מסתגרת בבית. בוכה המון, כותבת לו מכתבים שמעולם לא העזתי לתת לו ושוב

בוכה. הייתי רואה אותו יום יום בבית הספר וזה היה גרוע יותר. פתאום הוא מדבר

עם משהי, פתאום הוא צוחק עם משהי ולגמרי מתעלם ממני. התפשטה גם שמועה שליאור היקר
שלי מאוהב בחברה טובה שלי, אותה אחת שבזכותה הכרתי

אותו, אבל זאת הייתה רק שמועה והיה לה חבר אז לא יחסתי לכך חשיבות, לעיתים

כשראיתי אותם יחד מדברים, בתמימותי חשבתי שהם מדברים עליי, היא הרי

חברתי ויודעת שאני כ"כ אוהבת אותו. גם הוא ידעה זאת, למעשה כולם ידעו, כנראה לא
ידעתי להסתיר זאת, אבל לו לא היה איכפת. עברתי לתיכון בעיר אחרת

בזמן שכל חבריי הלכו לתיכון שבשכונה. דברים מעט השתנו, ראיתי אותו פחות, הכרתי
חברים חדשים, כאלה שאין להם שום קשר אליו לעט לעט הלב נרגע.

הכרתי משהו בתיכון שהוא הפך לחבר שלי למשך שנתיים וחצי ואהבתי אותו, אך עם זאת
ליאור מעולם לא יצא מהלב. תמיד קיבלתי דיווחים עליו מחברים גם כשלא ביקשתי, אבל
התעניינתי בכל זאת. פעם באיזה יום שישי התקשרה אלי חברה, אני לא למדתי בימי שישי הם
כן, ואמרה שאני חייבת לבוא לבי"ס שלהם לראות אותו כולה הייתה בלחץ שאני אבוא ולי
אומנם היה חבר, אבל באתי מסקרנות.

ליאור המתוק שלי הלך לפנימייה צבאית והופיע שם, לבקר את החברים, על מדים לבנים של
חיל הים. זה היה אחרי שלא נפגשנו איזה חצי שנה. הוא היה מדהים, הוא השתנה, התפתח,
התייפייף אף יותר משהיה. דיברנו קצת והפרפרים בבטן שוב חזרו, אך הוא הודיע שיש לו
חברה כבר כמה חודשים ושוב כאב. נשארנו בקשר מאז, קשר ידידותי, היינו מדברים שעות
בטלפון, לא נפגשים אבל מדברים כל יום בלי שבני זוג שלנו ידעו.

כעבור כמה חודשים הוא וחברתו נפרדו בלי קשר אליי אני עוד הייתי עם חבר שלי, אבל
הקשר בינינו התחיל להתפורר, רבנו המון, נפרדנו המון לכמה ימים. בשלב מסויים חבר שלי
אסר עליי להיות בכל קשר עם ליאור והסכמתי, אבל כנראה מיד הגורל בכל פעם שאני וחברי
היינו רבים הייתי פוגשת את ליאור. לגמרי במקרה, במקומות הכי לא צפויים, אבל בעיתוי
מושלם, מעולם לא היה בינינו כלום במהלך כל הקשר עם החבר שלי, לעיתים ליאור היה בא
בכוונה להפריד בינינו בטענה שאוהב, אך מעולם לא העזתי להפרד מהחבר בגללו. עד שיום
אחד פרץ ויכוח סוער עם חבר שלי והוא נפרד ממני. הפרידה הייתה סוערת מאוד, עם דמעות
וצעקות, מה גם שבאותו יום רבתי עם ההורים והכל היה כ"כ רע. נשארתי לבכות אולי שעה
אחרי הפרידה ואז תוך כדי המצב הדכאוני התקשרתי לליאור וביקשתי לראות אותו. הוא הגיע
מיד. ישבנו קצת דיברנו על הכל, לא אמרתי לו שאני וחברי נפרדנו. ניהלנו שיחה אולי
לראשנה רצינית ובוגרת, הכרתי באותו היום ליאור שלא הכרתי מעולם. אי אפשר לומר
שנזכרתי שאני אוהבת אותו אלא התאהבתי בו מחדש. חזרנו להיות יחד. הייתי אז בת 18
כמעט 19 כבר לא ילדה כמו אז, אבל הרגשתי את האהבה שלנו כמו פעם, מלאה מתיקות
ותמימות, אמיתית וסוערת. זאת אהבה של פעם בחיים. הוא סיפר לי שבילדותו הוא אכן
התאהב בחברה הטובה שלי ואף הייתה ביניהם נשיקה, התאכזבתי מממנו, ממנה, אבל השארנו
את זה בעבר. היו בינינו חילוקי דעות למרות האהבה ונפרדנו לא פעם אחת,הרבה דמעות
הזלתי עליו, סבלתי המון בגללו, לעיתים אפילו יצאנו עם אחרים אבל תמיד חזרנו זה לזו.
הייתי אומרת לו תעזוב אותה ותחזור אליי והוא היה חוזר. ככה גילגלנו 8 שנים של יחד,
לחוד, חברים, ידידים,כאב, דמעות ואהבה בערה תמיד... כעט אחרי 8 שנים של קשר מוזר
למדי אנחנו לגמרי זרים. האם אני עוד אוהבת ... לא יודעת, אבל אני כבר לא רוצה
לאהוב. עם כל המתיקות סבלתי המון בגללו וזה כי הוא בחר בדרך רע. הוא בא ממשפחה של
עבריינים. בהיותי ילדה לא הבנתי זאת, אך עם השנים התבהר לי הדבר. תמיד ניסיתי
להרחיק אותו מהפשע ונלחמתי כנגד הכל, אבל כמה בן אדם יכול?

לפני הפרידה האחרונה שלנו הוא היה לפני הגיוס, הוא אמר שאם לא ישבצו אותו בצה"ל
בתפקיד מסויים הוא לא ישרת ואם לא ישרת הוא ימשיך את "כבוד המשפחה" אמרתי לו שאם זה
כך אנחנו נפרדים לעולם. אכן נפרדנו לעולם. לפני כחודש שמעתי שהוא בכלא, התכווץ כל
גופי ורציתי כ"כ ללכת לבקר אותו, אבל לא הלכתי. צפויים לו כמה שנים בפנים זה כל מה
שאני יודעת. חברים שלו אומרים שהוא רוצה לראות אותי אבל לא מעיז להתקשר כי הוא
איכזב והוא יודע... לא הלכתי ולא אלך אליו. עדיף שישנא אותי מאשר שנאהב כל החיים,
בכאב ובפחד. במבט לאחור אני יודעת שאהבה כזאת לא תחזור לעולם. לפעמים בא לי לבכות
ואני לא מצליחה, כנראה נגמרו לי הדמעות. לפעמים אני רוצה לתת לבן זוגי חום ואהבה
ולא מצליחה, זה לא בא לי כבר בקלות. לפעמים אני רוצה להזכר רק בטוב שבאהבה הזאת, אך
אני לא יכולה.