📚 סיפורי אהבה
הבלונדיני שלי.. פרק 27
👁️
1,018 צפיות
💬
6 תגובות
תקציר הפרק הקודם..:
"....אני וערן התנתקנו מהנשיקה...
ערן נשאר עם שפתיו באותה צורה שבה שפתיי עזבו אותן....
"וואו... הייתי זקוק לזה... כל כך התגעגעתי אלייך...." הוא אמר פיתאום..
"כן נשמה שלי... אני יודעת....."עניתי וחייכתי אליו...
"כשאישפזו אותך.. רציתי למות!!!רציתי להיות שמה במקומך!!!"
הסתכלתי עליו בעיניים גדולות..... מעריצות... אסירות תודה לאדם שעומד מולי....
רציתי לענות לו.. אבל הוא המשיך והוסיף..
"את לא יודעת מה עבר עליי ביומיים האחרונים שלא שמעתי ממך...
לא ענית לטלפונים שלי... לא להודעות שלי.... נעלמת לי!!! דאגתי לך...התגעגעתי כל
כך!!!"
"אני יודעת.. ואני יכולה להסביר ל...."
"לא... קטע ערן את דבריי... כלום לא משנה עכשיו... העיקר שאת בסדר..."
ובעודו אומר את זה הוא הצמיד אותי אליו...
כרך את ידיו סביב מותניי...
וסחף אותי איתו לעוד נשיקה..
ארוכה ומתוקה יותר מהקודמת.........."
פרק 27 :
קמתי בסביבות 6 וחצי בערב...
הרגשתי ראש על ביטני...
"ערנוש.." אמרתי בלחש.. "אחח אלוהים תודה לך שהבאת אותו אליי.. את המלאך הזה..."
ליטפתי את ראשו...
וחשבתי...
'מה אני בעצם עושה?? למה כל כך קשה לי לשכוח את בן??'
"פפפפפפפ..." התייאשתי...
אני רוצה לרוץ אל בן שלי ולהרגיש אותו א-י-ת-י-!!
אני מתגעגעת אליו...
אני זקוקה לו... כל כך זקוקה....
אבל מצד שני אני לא מוכנה בעד שום הון שבעולםםם להפסיד את ערן..
שהיה שמה בשבילי..
שחיבק.. שתמך.. שאהב...
שאסף את השברים של הלב שלי... שבן טרח לשבור...
'אופפפפפפפ מה יהיה דניאלל??? אההה???????'
צעקתי על עצמי..
שוב אל עצמי..
צועקת אל הדממה...
צועקת ומחכה לתשובה..
שאף פעם לא מגיעה אליי.....
"שלום לך.."
שמעתי פיתאום קול...
"הרופא!! -הופתעתי-"
"כן זה אני.. מה קרה חמודה?? למה את מופתעת??"
"לא.. חחח פשוט לא שמעתי אותך נכנס.. זה הכול..."
"אהההה בסדר... נו איך הראש שלך?"
"בסדר... כמעט בסדר גמור..."
"יופיי.. אני שמח!!"
חייכתי...
"ומי זה שלידך?? הוא יושן...?"
"חחח כן.. זה ערן... חבר שלי...."
"חבר שלך?!" שאל אותי הרופא בתמיהה...
"כן.. למה אתה מופתע כל כך?"
"לא.. תסלחי לי.. פשוט הוא לא אותו אחד שזכרתי..."
"מה??" שאלתי אותו...
את מי הוא זכר?? ולמה הוא היה אמור לזכור את ערן??
"לא... תשמעי.. פשוט כשהביאו אותך לבית החולים אז ישר אישפזנו אותך... וגם כשערן,
נדמה לי..."
"כן.. ערן.." קטעתי את דבריו..
הוא המשיך..
"אז כמו שאמרתי.. גם שהוא וחברה שלך חיכו לך בחוץ.. ישב שמה עוד מישהו...
ילד בגיל שלך...
מודאג..
מפוחד...
הוא ישב סמוך לחדרך ולא זז משמה.. לא זז מהכיסא.. כל הלילה...ורק כל הזמן שאל אותי
מה שלומך.. מה מצבך.. איך את מרגישה...
מתי תתעוררי....
הוא נראה לי ממש מודאג... אפילו פעם אחת ראיתי את עיניו אדומות מבכי...
כששאלתי אותו אם הוא קרוב אלייך הוא אמר לי כן.. וששאלתי אותו מי הוא בשבילך הוא
שתק.. ממש השתתק...
וחזר לשבת..
רק כאשר הוא שמע שפתחת עיניים הוא לקח את עצמו ופשוט נעלם....לא ראיתי אותו
יותר...."
"אויי... זה בטח ערן.. חחח יכול להיות שאתה פשוט לא מזהה אותו..."
"לא מתוקה.. אני בטוח כמעט במאת האחוזים שלבחור ההוא היו פנים שונות לגמרי..."
התחלתי להילחץ...
מה שונות??? איך זה יכול להיות??? ואם זה לא ערן.. אז מי???
"אתה יכול לתאר לי אותו??" שאלתי כדי להשתיק את המחשבות הבלתי אפשריות שעלו
במוחי...
"אמממ נראה לי שכן..."
הקשבתי..
"הוא היה גבוה... עם עיניים בהירות גוון של כחול... הוא לבש חולצה כחולה.. בדיוק
כמו זה ששוכב לידך..."
"אולי אתה מתבלבל??? אולי זה בכל זאת הוא??"
שאלתי... והפעם כבר התחלתי לחשוש...
מה הוא מנסה להגיד לי?? שאולי זה בעצם..........
"לא זה לא הוא... אני זוכר בפירוש שלאותו נער היה שיער בלונדיני..."
"ב=ל=ו=נ=ד=י=נ=י=???" אני חושבת שצעקתי...
ערן שינה תנוחה...
"בלונדיני??" חזרתי שוב בלחש על דבריי...
"כן.. בלונדיני.... את יודעת מי הוא??"
"כן... אני יודעת מי הוא...."
"אההה אוקיי.. אז אני מכניס את אמא שלך היא בחוץ מחכה שתתעוררי...."
"בסדר.." אמרתי...
כשעדיין מהדהד במוחי המילה "בלונדיני..." אני לא מאמינה!!!
הוא באמת חיכה לי??
דאג לי????
לא יכול להיות........
אמא נכנסה לחדר...
"דניאלווש שלייייייייייי כל כך דאגתי לך!!!!!!!!!!!!"
היא אמרה לי וליטפה את ראשי.. מה שהזכיר לי עד כמה הוא כואב..
"אווווווווץץץ' אמאא..." אמרתי..
"סליחה מאמי סליחהה!!!"
"זה בסדר..." אמרתי וחייכתי...
ונתתי לה הזדמנות לעשות את החקירה הרגילה שלה...
מי? מה? איפה? מתי? כמה? למה? מדוע? והיכן?
קיצור... עניתי וחייכתי...
דיברנו בערך שעה...ובסוף השיחה פיהקתי איזה שלוש פעמים ברצף.. רק כדי להראות לה עד
כמה אני עייפה....
היא הבינה את הרמז.. ומיהרה לצאת מן החדר..
לא לפניי שהדביקה לי איזה 20000 נשיקות רטובות על הלחי... והשביעה אותי "להתקשר עם
כל דבר קטן..." "ולשמור על עצמי.."
נוו.. כל הקטע של האמהות האלה!!!
כשאמא יצאה מן החדר... נכנסתי עמווק בתוך השמיכה...
התעגעתי הביתה..
ולא משנההה מי יגיד מהה איןןן כמו הבית!!!!!
עוד לא הספקתי לנסות אפילו לחשוב על כל מה שגיליתי היום וישר שקעתי בשינה
עמוקה.....................
"....אני וערן התנתקנו מהנשיקה...
ערן נשאר עם שפתיו באותה צורה שבה שפתיי עזבו אותן....
"וואו... הייתי זקוק לזה... כל כך התגעגעתי אלייך...." הוא אמר פיתאום..
"כן נשמה שלי... אני יודעת....."עניתי וחייכתי אליו...
"כשאישפזו אותך.. רציתי למות!!!רציתי להיות שמה במקומך!!!"
הסתכלתי עליו בעיניים גדולות..... מעריצות... אסירות תודה לאדם שעומד מולי....
רציתי לענות לו.. אבל הוא המשיך והוסיף..
"את לא יודעת מה עבר עליי ביומיים האחרונים שלא שמעתי ממך...
לא ענית לטלפונים שלי... לא להודעות שלי.... נעלמת לי!!! דאגתי לך...התגעגעתי כל
כך!!!"
"אני יודעת.. ואני יכולה להסביר ל...."
"לא... קטע ערן את דבריי... כלום לא משנה עכשיו... העיקר שאת בסדר..."
ובעודו אומר את זה הוא הצמיד אותי אליו...
כרך את ידיו סביב מותניי...
וסחף אותי איתו לעוד נשיקה..
ארוכה ומתוקה יותר מהקודמת.........."
פרק 27 :
קמתי בסביבות 6 וחצי בערב...
הרגשתי ראש על ביטני...
"ערנוש.." אמרתי בלחש.. "אחח אלוהים תודה לך שהבאת אותו אליי.. את המלאך הזה..."
ליטפתי את ראשו...
וחשבתי...
'מה אני בעצם עושה?? למה כל כך קשה לי לשכוח את בן??'
"פפפפפפפ..." התייאשתי...
אני רוצה לרוץ אל בן שלי ולהרגיש אותו א-י-ת-י-!!
אני מתגעגעת אליו...
אני זקוקה לו... כל כך זקוקה....
אבל מצד שני אני לא מוכנה בעד שום הון שבעולםםם להפסיד את ערן..
שהיה שמה בשבילי..
שחיבק.. שתמך.. שאהב...
שאסף את השברים של הלב שלי... שבן טרח לשבור...
'אופפפפפפפ מה יהיה דניאלל??? אההה???????'
צעקתי על עצמי..
שוב אל עצמי..
צועקת אל הדממה...
צועקת ומחכה לתשובה..
שאף פעם לא מגיעה אליי.....
"שלום לך.."
שמעתי פיתאום קול...
"הרופא!! -הופתעתי-"
"כן זה אני.. מה קרה חמודה?? למה את מופתעת??"
"לא.. חחח פשוט לא שמעתי אותך נכנס.. זה הכול..."
"אהההה בסדר... נו איך הראש שלך?"
"בסדר... כמעט בסדר גמור..."
"יופיי.. אני שמח!!"
חייכתי...
"ומי זה שלידך?? הוא יושן...?"
"חחח כן.. זה ערן... חבר שלי...."
"חבר שלך?!" שאל אותי הרופא בתמיהה...
"כן.. למה אתה מופתע כל כך?"
"לא.. תסלחי לי.. פשוט הוא לא אותו אחד שזכרתי..."
"מה??" שאלתי אותו...
את מי הוא זכר?? ולמה הוא היה אמור לזכור את ערן??
"לא... תשמעי.. פשוט כשהביאו אותך לבית החולים אז ישר אישפזנו אותך... וגם כשערן,
נדמה לי..."
"כן.. ערן.." קטעתי את דבריו..
הוא המשיך..
"אז כמו שאמרתי.. גם שהוא וחברה שלך חיכו לך בחוץ.. ישב שמה עוד מישהו...
ילד בגיל שלך...
מודאג..
מפוחד...
הוא ישב סמוך לחדרך ולא זז משמה.. לא זז מהכיסא.. כל הלילה...ורק כל הזמן שאל אותי
מה שלומך.. מה מצבך.. איך את מרגישה...
מתי תתעוררי....
הוא נראה לי ממש מודאג... אפילו פעם אחת ראיתי את עיניו אדומות מבכי...
כששאלתי אותו אם הוא קרוב אלייך הוא אמר לי כן.. וששאלתי אותו מי הוא בשבילך הוא
שתק.. ממש השתתק...
וחזר לשבת..
רק כאשר הוא שמע שפתחת עיניים הוא לקח את עצמו ופשוט נעלם....לא ראיתי אותו
יותר...."
"אויי... זה בטח ערן.. חחח יכול להיות שאתה פשוט לא מזהה אותו..."
"לא מתוקה.. אני בטוח כמעט במאת האחוזים שלבחור ההוא היו פנים שונות לגמרי..."
התחלתי להילחץ...
מה שונות??? איך זה יכול להיות??? ואם זה לא ערן.. אז מי???
"אתה יכול לתאר לי אותו??" שאלתי כדי להשתיק את המחשבות הבלתי אפשריות שעלו
במוחי...
"אמממ נראה לי שכן..."
הקשבתי..
"הוא היה גבוה... עם עיניים בהירות גוון של כחול... הוא לבש חולצה כחולה.. בדיוק
כמו זה ששוכב לידך..."
"אולי אתה מתבלבל??? אולי זה בכל זאת הוא??"
שאלתי... והפעם כבר התחלתי לחשוש...
מה הוא מנסה להגיד לי?? שאולי זה בעצם..........
"לא זה לא הוא... אני זוכר בפירוש שלאותו נער היה שיער בלונדיני..."
"ב=ל=ו=נ=ד=י=נ=י=???" אני חושבת שצעקתי...
ערן שינה תנוחה...
"בלונדיני??" חזרתי שוב בלחש על דבריי...
"כן.. בלונדיני.... את יודעת מי הוא??"
"כן... אני יודעת מי הוא...."
"אההה אוקיי.. אז אני מכניס את אמא שלך היא בחוץ מחכה שתתעוררי...."
"בסדר.." אמרתי...
כשעדיין מהדהד במוחי המילה "בלונדיני..." אני לא מאמינה!!!
הוא באמת חיכה לי??
דאג לי????
לא יכול להיות........
אמא נכנסה לחדר...
"דניאלווש שלייייייייייי כל כך דאגתי לך!!!!!!!!!!!!"
היא אמרה לי וליטפה את ראשי.. מה שהזכיר לי עד כמה הוא כואב..
"אווווווווץץץ' אמאא..." אמרתי..
"סליחה מאמי סליחהה!!!"
"זה בסדר..." אמרתי וחייכתי...
ונתתי לה הזדמנות לעשות את החקירה הרגילה שלה...
מי? מה? איפה? מתי? כמה? למה? מדוע? והיכן?
קיצור... עניתי וחייכתי...
דיברנו בערך שעה...ובסוף השיחה פיהקתי איזה שלוש פעמים ברצף.. רק כדי להראות לה עד
כמה אני עייפה....
היא הבינה את הרמז.. ומיהרה לצאת מן החדר..
לא לפניי שהדביקה לי איזה 20000 נשיקות רטובות על הלחי... והשביעה אותי "להתקשר עם
כל דבר קטן..." "ולשמור על עצמי.."
נוו.. כל הקטע של האמהות האלה!!!
כשאמא יצאה מן החדר... נכנסתי עמווק בתוך השמיכה...
התעגעתי הביתה..
ולא משנההה מי יגיד מהה איןןן כמו הבית!!!!!
עוד לא הספקתי לנסות אפילו לחשוב על כל מה שגיליתי היום וישר שקעתי בשינה
עמוקה.....................
💬 תגובות (6)
תלחמי על מה שטוב לך ועל מה שאת אוהבת והכי חשוב על הילד שאת אוהב....
אההה ותיזכרי .... ש..
אין אהבה נוצצת ==>> תמיד יש ת'קנאית שמוצצת
היא רק אמרה שהיא מקדישה את זה לזה שהיא אוהבת.. גועל נפש של אנשים!
זה מכתב בשביל אהובה מה את דוחפים תאף הזה הגדול?!?!
רוצה להגיב? התחבר לחשבון שלך
התחברות