ליאיר

" בפעם הראשונה שראיתי אותך חשבתי שאני חולמת, הייתי בטוחה שדמותך היא פרח דמיוני, לעולם לא הייתי מנחשת שבעצם מה שראיתי זה את מושא אהבתי. ברגע שבו נכנסת לחיי ידעתי שזה אמיתי. עמדת מולי, כל כך קרוב, במרחק נגיעה. כל כך קרוב אבל רחוק. לא יכולתי להסיט את מבטי ממך, אתה שם מהצד במבט של תמיהה, לא מבין מה בדיוק אני רוצה. רציתי אותך, לגעת בך, להרגיש אותך, לאהוב אותך. "


יש אנשים שעוברים את כל חייהם מבלי לחוות את ההרגשה המדהימה הזאת, הרגשה אשר מעבירה בכל הגוף צמרמורת עזה, הרגשה שסוחפת אותך למקום אשר ממנו לא תרצה לחזור, למקום לא נודע, הזכות המדהימה להגיד למישהו יקר שאתה אוהב אותו ולדעת שהחיוך שלו נוצר בגללך. אהבה זה דבר מאוד מסובך, היא ממלאת את האדם בצחוק וברוגע, אך לפעמים היא יכולה לגרום לסיבוכים. אני אישית חוויתי את הכאב שאהבה גורמת, הרבה פעמים פגעו בי וגרמו לי לכאב גדול. ברגע שהרגשתי שכבר כלום לא יכול להשתנות, שהכל נגמר, פתאום משום מקום אתה הופעת ומילאת את חיי מחדש בצחוק וברוגע, בצד היפה של האהבה. ברגע שהבנתי שאתה ראית אותי כמו שאני ראיתי אותך ידעתי שכלום לא משנה יותר. כלום לא חשוב, רק אתה והרגע, הרגע שבו פגשנו זה את זו. אם רק יכולתי לתת לך אפילו חצי מההרגשה שיש לי בלב היית מבין שמה שיש לנו זה הכי אמיתי שיכול להיות, היית מבין שאם זה לא אתה זה אף אחד. בעצם היית יודע בוודאות שאתה ואני זה לנצח, לעולם.


הנה הגיע הרגע שבו מותר וצריך לחגוג את אהבתינו, לאהוב יותר מתמיד. הנה הרגע שבו אנחנו חוגגים את היום שבו הכרנו. היום שבו השתנו חיינו לעולם. היום שבו רצינו אחד את השני יותר מהכל, את הרגע שידענו שאנחנו שייכים. רציתי להגיד לך שאני אוהבת אותך יותר מהחיים עצמם, להגיד לך שאין מקום שהיית רוצה להיות בו יותר מאשר בין זרועותיך, תמיד. תאמין לי שמחכות לנו עוד המון שנים של אושר ואהבה חזקה כמו עכשיו.


אני אהבתי, אני אוהבת ואני אוהב תמיד ולנצח. ממני ירדן.