אהבה ממבט שני...

זה התחיל בתחילת שנה שעברה כשעליתי לכיתה ט' והוא, הוא היה אז בכיתה י"ב (עכשיו הוא בצבא).
אני זוכרת שאז הוא אפילו לא הכיר אותי ואני..ידעתי רק איך קוראים לו. החברה הכי טובה שלי מכירה בנים (אני לא אומרת שאני לא- אני מכירה גם אבל לא את כל העולם כמו שהיא) אז היא הכירה את אורן דרך ידידים. היא אמרה לי שהוא מאוד חתיך ורצתה שאני יראה אותו, היא שלחה לי תמונה שלו, אבל להפגיש בינינו לא הצליחה... שישי אחד כשכולנו יצאנו לאיזה מסיבה התל אביב, סוף סוף ראיתי אותו ולא יודעת מה מורן (החברה..) מצאה בו! כן הוא היה באמת חתיך אבל...לא יודעת מה עבר לי בראש אבל לא נמשכתי עליו בכלל.
מורן החליטה שהיא חייבת להכיר בינינו: "עינת זה אורן- אורן זאת עינת"

- "שלום עינת"
- "היי"
וככה ניהנינו ידידים...אותו עבר היה מאוד נחמד! ריקודים, צחוקים, וכך אלה...
באותה תקופה היתה נורא דלוקה על אור (אחד מהחברים). הוא היה כל כך חמוד, מתוק ובכלל בן אדם טוב! יום אחד כשכולנו עוד פעם יצאנו לבלות, אור אמר לי שאוהב אותי, ואני...אני כמובן היתי בעננים לא היו לי מילים ממש היתי מבולבלת ולא היה לי מה להגיד. אבל אור לא חיכה למילה ממני הוא פשוט יתקרב אלי ונישק נשיקה ארוכה ומה זה כיפית, הוא היה כל כך עדין, כל כך מי שרציתי שיהיה לידי תמיד! ומז אנחנו הינו חברים (אבל לא עד היום כמובן). היה לנו מאוד כייף ביחד הינו במסיבות, בילינו במקומות ובקיצור היה לנו מאוד כיף ביחד! אבל כמו לכל התחלה יש גם סוף והסוף שלי ושל אור היה מאוד אבל מאוד מגעיל.. הוא נתן לי להבין שהוא אוהב את מורן ושכל הקטע שלי ושלו היה סתם כדי שמורן תקנא...אותו יום שהוא אמר לי את זה עבר עלי בבכי ושינאה אבל זה עבר. תוך שבוע התחלתי לצחוק ולהיות בחברת בנים. התחליתי לצאת לבלות ולשכוח את אור! מורן באה אלי יום אחד אחרי הלימודים ושאלה אם אני מרגישה משהו כלפי אורן..."את מרגישה משהו כלפי אורן?"
- "לא..אני אמורה?"
- "לא סתם אני שואלת.."
- "מורן תעשי טובה את יודעת טוב מאוד שאין כזה דבר סתם! אז תתחילי לספר!"
- "טוב אבל אם את אומרת משהו אני הורגת אותך!"
- "נו...תספרי או שאני יהרוג אותך!"
- "אורן חולה אליך!"
- "מאיפה לך? אני יודעת שהוא לא אמר לך! או ש...?"
- "נכון הוא לא אמר לי. אבל תעשי טובה לא רואים?"
- "אוי מורן נו באמת לא רואים כלום הוא לא דלוק עלי ולא כלום כנראה את משלה!"
- "טוב איך שתגידי"
נכון שהוא לא דלוק עלי?!
אבל את האמת הוא באמת היה דלוק עלי...
יום אחד שרבתי עם ההורים (זה קורה לי הרבה) ויצאתי מהבית בריצה (ועם עינים נפוחות כמובן) אורן ראה אותי ובא לשאול מה קרה לי
- "קרה לך משהו?"
- "לא.. טוב כן!"
- "תספרי"
- "נמעס לי!!! נמעס לי שכל הזמן שאני אומרת משהו הם מתחילים לצעוק לריב לאשים! אוף זה כל כך מעצבן!
- "ובגלל זה את בוכה?"
- "בערך.."
- "די עזבי אל תבכי זה לא שווה את זה!"
הוא באמת הרגיע אותי! אחרי שהפסקתי לבכות כמו מתומטמת הלכנו לעשות סיבוב. ובאותו רגע הרגשתי מוגנת, שלמישהו באמת אכפת ממני! סיפרתי לו על אור ועל כל הבעיות שלי והוא..הוא פשוט הקשיב לי וניסה להבין. היו לי פרפרים בבטן.
אחרי ניהינו ידידים מאוד טובים...ואני הרגשתי שאני מתאהבת בו שאני ממש אובהת אותו ורוצה אותו בכל מחיר! פעם אורן חלה ובאתי אליו וכבר כשהיתי צריכה לחזור הוא רצה ללוות אותי אבל לא הסכמתי בשום אופן! ויצאתי מהבית.. בדך פגשתי את אור (הוא היה שיכור) הוא היה כל כך מפחיד! הוא ניסה להתקרב אלי, זה היה כל כך מוזר אף פעם הוא לא היה כזה. הוא ניסה לנשק ולגעת בי....אבל למזלי אורן בא (שכחתי אצלו את הז'קט). הוא דחף ממני את אור ואור ברח..אורן חיבק אותי כמו שאף אחד לא היה עושה את זה. ירדו לי דמעות לא בגלל אור, בגלל אורן בגלל כל האהבה שאני מרגישה כלפיו. הוא יסתכל לי בעינים ונישק, זה היה כל כך, כל כך מלא אהבה. אחר הנשיקה:
- "סליחה לא התכוונתי.."
- "לא זה בסדר! אני מרגישה שזה היה צריך לקרות.."
- "תחזרי.."
- "אני אוהבת אותך"
- "גם אני אותך!!"
ונישק אותי עוד פעם. מאז ועד היום אנחנו בייחד.! אבל מי יודע מה יהיה אני מקווה שזה לא יגמר לעולם!

דרך הגב הסיפור ממש לא אמיתי (סתם בא לי לכתוב..)