-+-יום האהבה-+-פרק 4

:"אני רוצה שיחליפו את הנשמה שלי ושל עדן תנו לי למות במקומו..."ואז הם אמרו
לי... שעדן עבר את הניתוח שעשו לו והוא לא מת...הייתי כולי מופתעת לא ידעתי מה
להגיד...הייתי בן שמחה לעצב,בין עצב לדיכאון,ובין דיכאון לשמחה...עד שבאותו רגע
התעלפתי...

כשקמתי ראיתי את אמא שלי מביאה לי כוס מים אמרתי לאמא שחלמתי שהמשפחה של עדן היו פה
ואמרו לי שעדן שלי לא מת...אמא איזה חלום...ואז ראיתי את עדן שלי יושב לידי על כיסא
גלגלים ואז שאלתי אותה אם היא רואה אותו ואז היא אמרה לי שכן אס התקרבתי נגעתי
בעדן.עדן שלי היה עם פנים עצובות והוא איבד את הזיכרון...הייתי עצובה מאוד כי ידעתי
שהוא ישכח אותי ואז ניגשתי אליו הוא חייך אלי ואמר לי..."אהובתי חשבתי שמתת...."
ואז הייתי כולי מופתעת כי חשבתי שהוא ישכח אותי...אבא שלו אמר לי שהוא לא זוכר את
הילדות שלו אבל את האנשים האחרונים שראה הוא כן זוכר...הייתי שמחה...עדן שלי לא
מת...כך היה יום האהבה שלי...יום האהבה שבחיים אני לא ישכח...אולי כן מי יודע...אבל
את עדן שלי...אני אפעם לא אשכח היינו חברים הרבה זמן וככה השתפר לו הזיכרון...אהבתי
אותו כמו שאפחת לא אהבה אותו אפילו לא כמו אמא שלו..עד שהזיכרון שלו השתפר הייתי
איתו וטיפלתי בו.נתתי לו כדורים וככה הוא הבריא...נשארנו ביחד ומקווה שנשאר ביחד כל
הזמן.





!~סוף~!