בועת התמימות

את חיה בבועה

תמיד היו אומרים לי,

את חיה בבועה

בועה אחת גדולה,

בועה של תמימות

של יופי, של שמחה.

אותה בועה

שהגנה עליי מכל מכאוב,

אותה בועה אינה עוד.

כל צבעי הקשת

שהשתקפו בה,

הפכו שחורים

כל כך שחורים ואפלים.

אני, אני כבר לא אותה אחת,

אותה אחת, מלאת חיים

עם חיוך תמידי על הפנים.

אני כל כך קמעה לאותה בועה,

שתשוב ותגן עליי,

כי אתה כבר לא מגן...

אתה שאת ליבי פוצע ושובר,

תחזיר לי את אותה תמימות

שלי לקחת...

תחזיר לי את האמונה,

את התקווה, את הרצון לחייך,

לצחוק, בדיוק כמו פעם.

פעם... לפני שנכנסת לחיי,

הכל היה כל כך פשוט,

כל כך שונה.

עכשיו, עכשיו אני מרגישה

כל כך הרבה בפנים.

אני עומדת בתוך חלל נטוש

מסביבי כל כך הרבה חצים

מכוונים לליבי,

אחד פוגע, ואחריו עוד ועוד...

רגליי רועדות,

הכל פתאום נעשה שחור,

לא יכולה לחשוב יותר מידי

הלב כואב... כל כך פצוע

גופי רועד, עיניי נעצמות...

אני קורסת אי שם בתוך עצמי,

ואתה? אתה כנראה לא יודע...

אני... אני כבר לא אותה ילדה,

אותה ילדה שהכרת,

ספק אם איי פעם אהיה.

הצחוק הפך כולו לבכי,

בכי תמידי שזורם ללא הפסק.

איך סוגרים את הברז?

אני... כבר לא יודעת...

רוצה אותך שתגן עליי

בדיוק כמו אותה בועה.





נוו איך?