שקט ואפל...

הולכת ברחוב השקט,
בדממה אפלה,
ובראש רצות תמונות שלי ושלך..
מתיישבת על ספסל,
והשקט מוחלט,
לפני שנה היינו כאן יחדיו..
מסתכלת אל הגן,
הילדים שם משחקים,
והדממה עוד נמשכת..
החיוכים מזוייפים..
והנה,
עוד דמעה נגלת על הפנים..
 
עכשיו אתה עם אחרת
מוכר לה אשליות
ודאי היא מאמינה - חיה באגדות
והגן ? עם הילדים המשחקים..
והספסל שעליו נרקמו חלומות וחיים..
הכל נשכח, עבר, נמוג
הכל חדל מלהיות..
עכשיו הכל שייך לאחרת..
וכנראה שלא כל סוף הוא סוף טוב
כי אם כן למה אני עכשיו עם דמעות?