הנשיקה שאותי פשוט..שברה...

כשהיינו כמה ילדים אצלך...

ישבת לידה, החזקת בידה, לא הרפת ממנה אפילו לשנייה, ראו שזוהי באמת אהבה..

אין לך ממה לחשוש, אתה אומר כל מה שבא לך לראש...

איך אתה יודע לפגוע, אפילו באהובת ליבך, היא תמיד סולחת לך...

כמו כולן, שפנייך לא עומדות, מחכות ואותך לאהוב לא מפסיקות...

לא אכפת שאתה פוגע, הסליחה שלך שווה הכל, אתה הכל לעשות יכול...

זה נכון שאומרים שהריב הוא קשה אך ההשלמה שווה את הכאב, שווה את הצער שעובר הלב...

אתה והיא כל היום רק רבים, וככה יודעים שאתם אוהבים...

אני זאתי שתמיד בניכם משלימה, אני לא יודעת למה, אולי כי בלב אני רק רוצה שלך יהיה טוב!!

כל הזמן אני חושבת רק על הטוב שיהיה לאנשים, ומה איתי? מה יוצא מזה לי?

לכם לא הייתה עוד נשיקה, עד הרגע הזה, שהיינו אצלך...

רבתם, כרגיל, ואני שוב בינכם השלמתי....

אתה ביקשת סליחה והיא חששה לא הייתה בטוחה מה רצונה...

א אתה שברת אותה בנשיקה, נשיקה שהרסה אותי, ששברה אותי מבפנים...

מול הפרצוף שלי, כאילו כלל לא הייתי קיימת...

כמובן שאתם לא יודעים שכך אני מרגישה, אין לי זכות להטיל עליהם את האשמה...

אבל חשבתי כאב כזה, ואיתו גם כן בא הכעס...הקנאה באותה ילדה...

הרגשתי כלפיה שנאה!! שנאה עמוקה...

ואז באו רגשות האשמה, הרי היא חברה שלי טובה...

ופעם כשידעה שאהבתי אותו...שאלה אותי אם זה יפריע לי, אמרתי לה לא...

וכי מה יכולתי להגיד? להרוס לשניהם ביחד את העתיד?

אחר כך הייתה שתיקה מביכה, ואני חייכתי...לא ידעתי מה לעשות ,עוד שנייה הייתי מתחילה לבכות....

אז מהר שיניתי את הנושא, כאילו זה לא דבר מיוחד...

אז מה אם ליבי נשבר ובאותו רגע באמת הלכה לי כל התקווה...

אז מה אם הנשיקה הזאת שלכם הייתה כל כך קסומה השאירה בי כוויה עמוקה...





עדי .י.