ליבי עליך

ליבי ליבי עליך

ליבי ליבי דואב

משחר עד עלטה ליבי כה כואב

בגני קור , חודר אף לסלע חצובה

והכאב עצום עד אין תום

עייני , מלטפות את גופך

רגשותי – כעלווה בצמרת ליבי

נישאים , נושרים ואינם

אש נשמתי דעכה עד שבסוף כבתה

נותר פתיל קטן

שניחן ברגש מכביר

על כן לא אדע עוד

על יום כה סגריר.

לעיתים הפכפך הוא

אך למטע פרותיך מוכרח

ממאור ועד שחר

תובא איתי לברית עולם

ואנצור את הנוי

בחדר ליבי הקטן

שרק לך יש המפתח לו.