שונאים סיפור אהבה...

 לאן הולכים מכאו? כמה פעמים המשפט הזה רדף אותנו...

מוגבלים ללא יכולת לדעת מה צופן לנו העתיד...

והימים נעצרים עם כל זיכרון.



כמה פעמים שאלנו: "האם כאן הסוף?" ומה יהיה איתנו כשהמסך יירד?

כיצד העולם ימשיך כמנהגו? כאשר ליבנו נרעד והכל שומם כשאין...

כשאנו מותשים מעוצמת הרגש... והאכזבה דופקת לנו בדלת.

ולהרים את הראש? שמענו כבר על זה...על כל העצות הלעוסות עד אין קץ.

אני אומרת : רק זמן ! ואולי מעט סבלנות...

וגם כן כאן אין שום תרופה...



העצה הטובה ביותר שאני קיבלתי : הייתה לכאוב...להכיל...לקבל את העצב.

לא לנסות לשנס מותניים ולהוכיח שהנה תוך יומיים עברנו את זה...

הרי ברור שלא עוברים דבר, אלא מדחיקים ושואבים את הצער פנימה.

אז בואו ניתן לעצמינו את הזמן להיות שם...

הרי זה ברור שהכל כ"כ לא רגיל ובסדר! וחבל לבזבז כוחות מיותרים

על "המשחק" של עסקים כרגיל...



נוכחתי לדעת שכל אהבה -צריכה לעבור את התקופת האבל שלה...

את כל עירבוב הרגשות של: כעס,אהבה,סבל,חמלה,צער

את כל הכאוס המוחלט בין התחושות...

את הקיצוניות הזו שבין אהבה לשנאה...כשאתה נזכר ביופי ומתעורר מהרעל.

רק בתקופה שבה אתה נותן לעצמך לחוות את כל מה שאתה חש.

לנוח , לחשוב, להתגעגע,לכאוב...

רק אז האריה הרדום מתעורר בחזרה - לאחר זמן.

רק אז מתרחש המופלא...

אתה אכן משתחרר !

כי נתת לעצמך להיות קרוב למקום הכי אמיתי שבך...

היית בכל המקומות- וכעת אתה שב לכל מה שחשבת שאיבדת...

ואספת כוח...



כי רק שם, בהוויה הזו של הסערה

רק שם...אתה לבסוף מוצא את השקט.