אלוקיי /טופז

אני יושבת וכותבת מכתב ונזכרת בימיים שעברו, באותם ימים שכתבתי מחברות של שירים ובכיתי לאלוקים לאור הכוכבים, באותם הימיים שהייתי ילדה תמימה, טיפשה..

רק אתה אלוקיי ידעת עד כמה בודד ליבי, עד כמה הוא זקוק לטיפת אהבה, לחיבוק כך סתם בלי סיבה. אפילו כתבתי לך מכתבים שבהם מצאתי את המפלת לכל כאביי, עשרות פעמיים עברה בי המחשבה לסיים את חיי, אפילו חשבתי באיזו דרך לעשות זאת ואיזה מכתב להותיר אחריי, למרות שעמוק בליבי ידעתי שאני מפחדת מידי כדי לעשות זאת,רק המחשבה על הדמעות והכאב של אימי עוררו בי פחדים, ויותר מכול פחדתי שלא תמחול לי ושלא היו לצידי מלאכים.

הייתי בוכה ללא הפסקה עד שלא נותר דמעות ואז הגרוע מכל קרה

התחלתי לבכות עמוק בנשמה, לא הייתה לי מטרה, לא הייתה לי תקווה ... ביקשתי ממך כל כך הרבה כשאתה בעצם הענקת לי כל מה שהייתי זקוקה לו, ואני הייתי שוקעה מידי בדכאוני כדי לראות את כל הטוב שאתה מעניק לי, את ההנאות הקטנות של היום יום בחיי

ועכשיו כשאני מביטה בחיי אני יודעת שלא הכל ורוד, ושכאביי מגמד לעומת כאבה של האם שאיבדה את בנה במלחמה, לעומת הילד שאין לו משפחה, ולעומת עוד כל כך הרבה דברים כואבים...

הבנתי הרבה דברים בחיי, והדבר הכי חשוב הוא שאלוקיים תמיד נמצא סביבנו, בכל אותם דברים קטנים שאנו נוטים לקבל אותם כמובן מאליו..