רושמת לך שוב..

אני לא מבינה למה אני מוצאת את עצמי רושמת עליך, לך, שוב.
הפעם אתה לא תקרא את המילים ותחבק את החיבוק הכי חזק,
הפעם אתה לא תגיד לי אחרי כל מילה כמה אתה אוהב אותי,
הפעם אתה לא תלטף אותי ותגיד לי שאתה בחיים לא תפגע בי,
הפעם רק אני ממלמלת את המילים האלה בשקט, לעצמי, לשקט שבחדר הזה.
מנסה לא להפנים שאני באמת לא הולכת לראות אותך יותר, שהפעם באמת זה הסוף, כי הפעם זה באמת נגמר, כי כבר לא נשאר בשביל מה להלחם, אם אין אהבה אין בשביל מה להחזיק את החבל הזה בכוח.
לא הורגת אותך המחשבה שאני יושבת פה ובוכה? שאני מתמוטטת בלעדייך?
לא הורגת אותך המחשבה שלא תגע בשפתיים שלי יותר? שלא תמצא את עצמך יותר בפינה שלך בחדר שלי בין כל הכריות? לא הורגת אותך המחשבה שאין לך אותי? שאתה מפקיר אותי לידיים אחרות, ידיים של גבר אחר? לא כואב לך?
אתה זוכר עוד מי אני, מה אני, מה הייתי בשבילך בחודשיים האלה?
לא חסר לך ללכת לישון בלי לשמוע אותי? לא חסר לך השיחות שלנו כל הלילה? לא חסר לך השיחות האלה שנמשכו בלי סוף? השיחות האלה שתמיד מצאנו איזה עוד מילה להשחיל, רק כדי שנוכל לשמוע את הנשימות אחד של השני עוד.
אתה לא מתגעגע ללילות האלה שהתחרפנו שאנחנו לא אחד עם השני, שאנחנו כ"כ רחוקים.
אתה לא מתגעגע לשריטות שלי שתמיד נחרטו על הגוף שלך?
אתה לא מתגעגע להודעות, לשיחות, למילים, לליטופים, לנשיקות , לנגיעות, לאהבה, אתה לא מתגעגע אה?
אני עדיין זוכרת לך את היום שנשבעת לי שלא תגרום לי לבכות,
אני זוכרת עדיין את השנייה הזאת שהחזקתי את עצמי לא להשבר ולבכות מולך,
שחיבקת אותי חזק חזק ואמרת לי שבחיים אתה לא תפגע בי, שבחיים לא תעזוב אותי, אני זוכרת.
אני כבר לא מסוגלת להגיד לך שתחזור, אני כבר לא מסוגלת להלחם,
אני כבר לא מסוגלת להאמין שבאמת הייתה פה אהבה,
כי אם הייתה, לא היית נותן לי ללכת אף פעם.
וזהו, אני מנסה לקום מהמיטה הזאת, ולנגב את הדמעות שכבר שרפו את כולי,
מנסה לקמט את התמונה שלנו, ולקבור אותה בתוכי.
מנסה להמשיך בלעדייך, מנסה.