גלי האהבה בים החברות

הכל התחיל לפני שנה וחצי כמו חלום שאין אני רוצה להתעורר ממנו...

הלכתי על חוף הים הקסום שאותו אני כל כך אוהבת, קצף הגלים שטף את רגלי והותיר את
ראשי נקי מדאגות או חששות. כן, זהו הים שאני כל כך אוהבת- פלא הבריאה הדבר הכי טוב
שאלוהים העניק לנו. באותו רגע בו הבטתי לאופק הרחוק והכחול צץ במוחי רעיון גאוני-
לכאן אוכל להביא את חברתי שסובלת מדכאונות בזמן האחרון במחשבה שהחול והריח המלוח
יעשו לה מעט טוב על הלב והנשמה. עוד באותו היום גמלה בליבי ההחלטה לדבר עם שירי
ולומר לה שעלינו לבלות יותר זמן בחברת הים כיוון שהוא כה שקט ושליו. שירי נשמעה לי
במצב קשה מאוד של דיכאון, אז החלטתי שכדאי שנדבר על מה שמציק לה כי לא טוב לשמור
דברים בבטן. קבענו להיפגש בים. רוח אחר הצהריים פרעה את שערותינו, רוח פראית ודי
יוצאת דופן שכאילו בישרה על הבאות. שירי בהתה בחלל במבט ריק ולפתע שאלה אותי בקול
חד כמו סכין:"איך יכולת???" היא אמרה. הרוח שזה עתה נעמה לי הפכה מצמררת ופראית
יותר ויתר. "יכולתי מה?" שאלתי בפליאה. באותו הרגע קלטתי ששירי ממש כועס עליי בעוד
שלי לא היה מושג על מה לכל השדים היא מדברת.

"הוא כל הזמן מדבר עלייך! שואל לשלומך, מבקש לראות תמונות שלך... מה כבר אמרת לו
שגרם לו להתייחס אלייך ככה?" היא דיברה בקצב שוטף ודמעה נצנצה בזווית עינה. "על מי
את לעזאזל מדברת?" שאלתי בתמימות גמורה.

"את שחקנית מעולה, ספיר! משחקת אותה כאילו אין לך מושג. אני מדברת על תמיר
כמובן!!!" שאגה לעברי.

באותו הרגע חשתי זעזוע ופליאה שאין כדוגמתם. תמיר היה החבר של שירי מזה כמה חודשים.
אני לא זכיתי לראותו עד לא מזמן- כאשר היא ערכה בינינו היכרות בפסטיבל השירים
בחופשת הפסח. היינו בפסטיבל כמה ימים וישנו באוהלים. במהלך הפסטיבל יצא לי לדבר עם
תמיר פעמים ספורות ונוכחתי לגלות שהוא בחור בעל חיצוניות מרשימה ופנימיות קסומה לא
פחות- הוא היה מדבר על נושאים כל כך חכמים והצליח תמיד להצחיק את כולם. לא יכולתי
להעלות בדעתי שחברה שלי חושבת שאני מנסה לגנוב לה החבר- מבחינתי הוא החבר של שירי
וכך יהיה.

"את מוכנה להסביר לי אחת ולתמיד מה מטריד אותך? מה קרה? באמת שאני לא מבינה!" עניתי
לה בעודי חושבת מה גרם לה להיות כל כך מצוברחת. "הוא נדלק עלייך. זה מה שקרה!" ענתה
לי בעיניים לחות. באותו הרגע הפכו פניי סמוקות כאש יוקדת. פתאום דברים נעשו לי יותר
ברורים: לפני כמה ימים טלפן אליי תמיר ושאל אם אני עוד זוכרת אותו. אני ברב טיפשותי
חשבתי שזה מאוד נחמד שהוא זוכר אותי ושומר על קשר ידידותי עם החברות של חברה שלו.
במהלך השיחה החלפנו מספרי איי סי קיו ומאז המשכנו לדבר בצורה יותר עקבית. לא חשבתי
ולו לרגע שהוא מסוגל לרצות אותי מעבר לידידות הנחמדה שנרקמה בינינו. תמיד חברותיי
רמזו לי שהן לא אוהבות לבלות איתי ועם בני זוגן במקביל בטענה שאני מושכת יותר מהן
ואני תמיד נפנפתי אותן בטענה שהן מדברות שטויות. אני? יפה? אפילו לא קרובה!

"שטויות במיץ עגבניות! לא יכול להיות שהוא נדלק עליי הרי הוא אוהב אותך..." ניסיתי
להשמע מעודדת עד כמה שיכולתי. "הוא אמר לי את זה!" שירי התאמצה שלא לבכות. "הוא גמר
איתי בגללך! את לא מבינה? הוא אמר שאת לא יוצאת לו מהראש מאז ש..." הבכי שפרץ
מגרונה של שירי קטע את המשפט הכי קשה ששמעתי ממנה בחיי. עמדתי מבולבלת ולא ידעתי מה
אוכל לומר. היא ניגבה את דמעותיה והמשיכה לירות לעברי מילים כה פוגעות:"תמיר אמר
שלאחר שפגש אותך הבין שהו מאוהב בך. בהתחלה הוא ניסה להדחיק כי לא היה נעים לו ממני
אבל הוא הבין שזה רגש אמיתי ומה שיש לו כלפייך זו אהבה טהורה" אמרה ומחתה עוד דמעה.
היה שקט מביך לכמה רגעים ואז הוסיפה:"ספיר! תבטיחי לי שלא יהיה כלום בינכם... אני
לא אוכל לעמוד בזה... הפרידה היתה לי קשה מספיק, אני עוד אוהבת אותו" בכתה בכי
תמרורים. חיבקתי אותה הכי חזק שיכולתי והבטחתי שלא אתן לאף בחור לשבור את הקשר החזק
שיש בינינו.

חזרתי הביתה מהים כשבראשי המחשבות על הפרידה של שירי מתמיר. נכנסתי לחדר ומבט חטוף
לעבר המחשב הבהיר לי שיש לי הודעות באיי סי קיו. המפתיעה ביותר היתה של תמיר:"שירי
מתוקה שלי אני צריך לדבר איתך בדחיפות! כשתהיי בבית תרימי לי צלצול". מרב סקרנות
התקשרתי אליו. "סוף סוף" ענה לי הקול הכל כך גברי הזה והכל כך חם. "מה קורה? מה
הדחיפות?" אני צריך לדבר איתך בארבע עיניים" השיב הקול המהפנט. קבענו להיפגש ליד
הים והוא הגיע בדיוק בזמן במכונית שלו (הוא גר בעיר אחרת וכמו ששמתם לב כבר ילד
גדול- עם רשיון). כשראיתי אותו לאחר כל כך הרבה זמן חשתי מעין התרגשות מוזרה שלא
היה לי מושג מאיפה היא צצה. "התגעגעתי כל כך ליופי הזה" אמר ועיני התכלת היפות שלו
נצצו. "כן, הים באמת יפה... חבל שאצלכם בעיר אין ים" עניתי בלי לחשוב. הוא צחק
והוסיף:"את כל כך תמימה. התכוונתי ליופי שלך" הרגשתי איך האודם משתלט לי על הפנים
ואז נגשתי לעניין ושאלתי:"על מה רצית שנדבר?"

הוא רק חייך ואמר:"חשבתי שאני יודע מהי אהבה עד שראיתי אותך. באמת שלא נעים כי את
חברה של שירי והכל..." אמר מבוייש. איזה חיוך מקסים יש לו חשבתי לעצמי והלב שלי פעם
כל כך חזק בעוד חלק ממני כועס על ההתנהגות שלי ועל איך שאני מרשה לעצמי להתאהב
בבחור שהיה פעם של שירי חברתי הטובה ביותר. "יש לך חבר?" הוא שאל בפתאומיות. "לא"
אמרתי וניסיתי להסוות עד כמה שרק אפשר שזה די מחמיא לי. "איך זה יכול להיות?" נהיתה
דממה מעיקה עד ששנינו פרצנו בצחוק. לפתע נעשיתי רצינית ויריתי לעברו:" אני לא אהיה
חברה של מישהו שהיה חבר של חברה טובה שלי." הניצוץ בעיניים היפות הללו נכבה לרגע אך
תמיר לא התייאש. "את מאמינה בגורל?" שאל . "בערך..." לא הבנתי מאיפה הנחית את השאלה
הזו.

"לפי דעתי לכל אדם יש תפקיד בחיים האלה, ואולי אפילו כמה. לשירי גם היה תפקיד וזה
להפגיש אותי עם אהבת חיי... אני רציני ספיר מעולם לא הרגשתי ככה" הסמיק גם הוא.
הרגשתי בין הפטיש לסדן, נקרעתי בין מה שהגיוני לעשות למה שרציתי לעשות. "אבל, איך
אני אעשה לה את זה?" גלי הים שהתגברו מרגע לרגע ביטאו את הסערה הנפשית שחלה בי.
חושקת בו אך פוחדת לאבד אותה, רוצה אותו אך בו בזמן רוצה להיות איתה. לפגוע או
להיפגע? אלף שאלות התרוצצו במוחי ואפילו התכלת בעיניו של תמיר והכחול של הים לא
הצליחו להרגיע אותי.

הוא התקרב אליי עד שכבר הרגשתי את הנשימות שלו קרובות, יותר מדי קרובות.

"אני צריכה ללכת" קטעתי את הרגע היפה הזה ומיד התחרטתי. "עדיין לא... בקושי ראיתי
אותך ואת כבר רוצה להיעלם?"

חזרתי הביתה... לא יכולתי עם תחושות האשם, עם הרגשות האלה, עם ההבטחה שהבטחתי
לשירי.....





תודה שקראתם עד לפה, אל דאגה בקרוב מאוד יהיה המשך אם אראה שהצלחתי קצת לרתק
אתכם...

בתודה ספיר