הזמן שרק אנחנו מרגישים...

הוא קטף לי מחרוזת של שירים ועטף אותם בחמימות קולו.


הוא הנשים לתוכי שלל כוכבים נוצצים, בעדינות.


הוא לי מד אותי לחזור אחריו, כל תנועה, כל מבט, בדייקנות.


רקדנו יחד עד הסוף הטוב של אותו הלילה,


עד הסוף הטוב של אותם הרגעים.


שיחקונו מחבואים, היינו בלתי ניראים.


טעמנו מהחיים הקודמים שלנו, טעם מר.


חלמנו יחד על העתיד, העבר והחיינו את ההווה.


סילקנו את השמיכה, שכבנו ערומים על המיטה.


חם בפנים, קר בחוץ.


שתינו את הטיפות של אותה התחושה,


נצרנו את הזיכרונות, הנעימים-לא נעימים, של האהבה.


דיברנו במבטים ושמרנו כל מילה שנאמרה, או שלא.


מזגנו את היין לתוכנו, בקצב קבוע.


נעזרנו בחיוכים, בצחוק המתגלגל, כדי להישאר ערים, ולשמור עוד רגע, עוד דקה יחד.


הלבבות שלנו פעמו במקצב אחיד, והזרימו בגופנו דם חדש, או דף חדש.


החלל שסביב חג מעלינו, עד שהתעייף.


גילינו מה אסור ומה מותר.


ניסינו הכל,


אפילו מה שאי אפשר.


טווינו יחד רשת קטנה של חלומות, בזהירות, שלא תיקרע.


תארנו על דף את המילה אהבה, הדף נשאר ריק.


ההעדפנו לממש אותה.


החלפנו את השקר באמת ונתנו לרגשות להתבטא מהלב.


שטפנו את האוויר במילים יפות,


מילים שלעולם לא משתנות.


קנינו צרור לשל נשיקות, ושילמנו בצרור הנשיקות הבא.


שינינו את הדקות וערבבנו את השעות, לזמן שמתאים לנו.


לזמן שרק אנחנו נרגיש, הזמן שרק לנו יש עליו שליטה.


הזמן שיהיה נצח גם בעולם הבא...