אופיר שלי...

כשהכרנו , לא חלמתי בכלל שאני יתאהב בך, לא הייתי בראש של אהבה, ולא היה לי כל
עניין בכך, אבל היינו הידידים הכי טובים, וכולם ראו את זה, וכולם טרחו לבוא אלי
ולהגיד לי שאנחנו זוג מקסים למרות שלא היינו זוג... רק ידידים טובים...

אבל היינו ידידים טובים כ"כ, מתישהוא התחלנו לדבר בטלפון 3 פעמים ביום, כל פעם למשך
שעות, אני זוכרת שהחשבונות של הפלאפון שלי היו מגיעים וההורים שלי היו משתוללים,..
ושוב, איך שכולם קראו לנו זוג, למרות שהיינו רק ידידם..

ואז אמרו לי שאתה אוהב אותי ולא ממש התייחסתי לזה, כנראה בגלל שחשבתי שאנחנו רק
ידידים ולא הבחנתי בזה שגם אני כבר התאהבתי בך עד מעל הראש,

והיינו כל היום ביחד, אני זוכרת, ההורים שלי כבר התחילו להשתגע מרוב שלא הייתי
בבית-אלא הייתי איתך...

ואז היה שלב שאפילו אני כבר חשבתי שאנחנו חברים..

אבל אז נסעת לאילת והכרת אותה.., אותה

שלומדת עם בת דודה שלי, ואמרת לי שהכרת מישהי, ואמרתי יופי, אז נוספה לך ידידה
חדשה...

ואז לאט לאט, הקשר שלנו התחיל להתקלקל.. כבר בקושי דיברנו בטלפון, בקושי התכתבנו,
בקושי נפגשנו..

אולי זו אשמתי שלא שמתי לב לדברים מהההתחלה, אבל משהוא פה לא היה הגיוני,

הבנתי שההיא "אוהבת" אותך, או לפחות זה מה שהיא אמרה, אז החלטתי להספר לך שאני
אוהבת אותך, אבל התגובה שלך על הנושא שיתקה אותי לחלוטין "תגידי לי מה את רוצה שאני
יגיד לך???" בחיים שלי לא ציפיתי לתגובה כזאת, ציפיתי להכול, אבל לא לזה..

הייתי בדיכאון שבוע, ואז שלחת לי הודעה ואמרת שאתה רוצה לדבר איתי, אז הסכמתי ואתה
התנצלת וחשבת שהכל חזר למה שהוא היה פעם... רק שאז גילית כל המ שעברתי בשבועיים
אחרי שגיליתי לך..

והרגשת רע.. וסיפרת לה הכל..

ואז נסעת לאיטליה ואמרת שנשמור על קשר עד שתחזור, רק שלא טרחת להתקשר אפילו פעם אחת
אלי אבל אליה, כל יום, כל יום..

ושחזרת מאיטליה, היא היתה הבנאדם הראשון שפגשת, ואחרי שבוע נהייתם חברים...

רצתי להתאבד.. עם כל האהבה הענקית שאני מרגישה אלייך, ואתה ידעת על זה, אתה נהיית
חבר שלה...

ואני הרגשתי שאני רוצה להתאבד...

ועכשיו אני, עם כל הכאב שלי..

ועם כל האהבה שלי, שומעת כל פעם מחדש איך היינו נראים יפה בתור זוג.. למרות שהיינו
רק ידידים, אבל אהבת אותי, ואני יודעת את זה, לפי ההתנהגות שלך, ולפי מה שחברים
אומרים לי...