את מכירה את זה..

אני יכולה לנשום קצת?


רק קצת?


אני יכולה חיבוק גדול?


בבקשה?


את מכירה את זה שברגע שאת הכי צריכה את החיבוק הזה, הכי חם ואוהב שיש, אף אחד לא נמצא בסביבה?


שבדיוק בזמן שאת הכי חייבת את המילים המעודדות האלה שיתנגנו באוזנייך, אף אחד לא שם?


וזה לא שהם לא רוצים לעזור, הם פשוט לא יודעים.


את מכירה את זה שהעיניים אדומות, אדומות? שהדמעות לא מסוגלות כבר לרדת יותר, שהם נספגות בכל מקום שיש, אבל לא מעלימות את עצמן, תמיד מוצאות אחרות שימשיכו אותם.


את מכירה את זה שאת מנסה לנשום אבל האוויר לא נכנס לריאות?


שאת מרגישה כיאילו את בתוך חדר חנוק שלא נשאר בו אוויר לנשימה.


את מכירה את הפרפרים האלה שמדגדגים את הבטן שלך? שכיאילו אוכלים אותך מבפנים?


את מכירה את זה שהלב שלך נופל וכיאילו הוא מתנתק מהגוף ונופל לרצפה, נעלם, נשבר?


את מכירה את זה שאת מחייכת לכל העולם אבל כ"כ נשברת מבפנים?


את מכירה את זה שאת מסתכלת שעות במראה ומחפשת מה את בעצם אוהבת בעצמך?


שאת מנסה להעריך את הדמות הזאת ששבורה מכאב.


את מכירה את זה שאת אומרת "זאת הפעם האחרונה שאני נשברת" "זאת הדמעה האחרונה" "זה הגבר האחרון שאני ירגיש אליו משהו"? את מכירה?


את מכירה את המשפט הכי מפורסם " אני לא ירגיש יותר " ?


את מכירה את הרגע שאת נמצאת מוקפת באנשים, וטוב לך, החיוך שוטף את הפנים שלך,


ופתאום, בגלל הדבר הכי קטן את בולעת את הדמעות כדי לא להתפרץ ולבכות?


או שסתם את חוזרת הביתה ומוצאת את עצמך זרוקה על המיטה?


כן?


את מכירה?


כי אני מכירה את זה טוב.




ולא, אני לא סובבת סביב הדמעות-הכאב-העצבות.


אני כן שטופה בחיוך כזה שמאפר את הפנים האלה.


מסביבי כן נשמע הצחוק הזה שמעלים את השקט.




אבל, כואב לי עכשיו, ואני נשרפת מבפנים.


וכן, כואב לי בלעדיו,


וכואב לי כ"כ.


וכן, אני יודעת שאני חייבת ל"המשיך" אבל, את מכירה את זה,


שפשוט אי אפשר?