אני שונאת אותך

אני שונאת אותך,


השנאה מתערבבת עם האהבה המטורפת אלייך, האהבה שלא מצליחה לדעוך ולהעלם ממני.


אני לא מסוגלת להודות לך על היומיים המאושרים שהענקת לי, אני לא מסוגלת להגיד לך תודה בכלל, כי אחרי הכל, הסבל שגרמת לא מצליח להשתוות לאושר.


הדמעות נספגות בתוכי, כבר נעשו חלק מהעור שלי, נמסות בתוכי, מתאדות.


אני שונאת אותך, את הליטופים שאני עדיין מרגישה, את הריח שלך שאני עדיין נושמת, את הצחוק המתוק שלך, את המבט המהפנט שלך, את המגע הכי מתוק של השפתיים שלך, את היופי הממכר הזה, אני שונאת אותך, אתה שומע?


הסיכוי האחרון לראות אותך, פעם אחרונה,


במקום הזה שאני מרגישה הכי בטוחה להוציא את מי שאני, לאהוב את מה שאני,


המקום הזה שאני הייתי יכולה לגרום לך לקנאות, הייתי יכולה לנסות לתפוס את מבטך שוב,


אבל כרגיל, הכל מתנפץ, האשליות התקוות, החיוך הענק שבעוד כמה שעות אני יראה אותו שוב אחרי כ"כ הרבה זמן.


אבל הכל לטובה נכון? אפילו שכואב, הכל לטובה.


איך אני מצליחה להחזיק את עצמי עם המשפט הזה זה מטורף,


איך אני מצליחה להעניק חיוך קטן מבעד לכמות הדמעות המטורפת הזאת,


לנסות למחוק את הדמעות ולראות איך הן מתווספות בלי סוף,


איך הן לא נגמרות.


איך נתת לי את הכאב בשתי הידיים, איך הענקת אושר וחטפת אותו ממני בלי להזהיר לפני?


הלוואי והיית פה, רק כדי להעניק איזה חיבוק שיטשטש ממני את הכאב שמחניק אותי,


אני רוצה לחבק אותך כ"כ חזק שלא תוכל לנשום, שתרגיש את הידיים שלי, את הכאב העצום הזה.


שתוכל פעם אחרונה להסתכל לי בעיניים, ואולי להישבר ולבכות גם,


יחד איתי.