«::*°•בדרכי האחרונה לעולם המתים•°*::»/«::*°•סילבסטר החתול•°*::»

עכשיו אני בדרכי האחרונה בחלט,
רואה את כל חבריי בוכים,
איך הגורל בי שיחק ובי היה שולט,
עוד רגע אחרון וכולם הולכים.


ואת, את שכל חיי הבטחתי לאהוב,
את כאן, נמצאת הכי קרוב,
דמעות זולגות, אצלך כלום לא בסדר,
ומנשקת אותי, מנשקת את הקבר.


אם הייתי יכול לצאת החוצה לדקה,
הייתי נותן לך שוב פעם נשיקה,
אומר לך שאני יודע מה את מרגישה,
ושמצטער שהייתה לי את התחושה.


אותה תחושה שבי את בגדת,
תחושה שבגללה עשיתי לי ת'מוות,
מצטער שלא האמנתי, מצטער,
אאהב אותך תמיד אבל ממקום אחר.


אני רואה את המשפחה ההמומה,
איך גם החבר הכי מעצבן, מזיל עליי דמעה,
איך חשבתי שהוא שונא אותי בכלל?
אם עכשיו קשה לו ועכשיו לא קל?


גם המורות שהפרעתי להן בשיעורים,
נמצאות פה, עם כל ההורים,
כל מי שבחרתי בו לפגוע ולזלזל,
נמצא כאן המום, בוכה, משתעל.


חבל שאני לא יכול לבקש מהם סליחה,
ואז לחזור לקבר, אל המנוחה,
מנוחה מאותו עולם שבחרתי להיפרד,
עם צער, עם כאב, עם דמעות של מפחד.