את תתמכרי לטעם וזה יגרום לך..

"את תתמכרי לטעם וזה יגרום לך,


שתאהבי כמו פעם.."


מי חשב שתכנס שוב לחיים שלי אחרי שנה וחצי, בתנופה כזאת ענקית, ששוב תפיל את הלב ותגרום לי ללכת אחרייך כמו עיוורת.


מי חשב שאני יהיה שוב מפגרת כדי להאמין ברגש, להאמין בגבר.


אני רואה בדמעות האלה את כל הכאב מתמוסס לי בין שתי הידיים,


התקופה המגעילה הזאת שכל פעם שאני מתקרבת למיטה-


הדמעות לא מחזיקות את עצמן וזולגות בלי סוף.


אני שונאת את הרגש הזה, את מה שיש בתוך הלב הזה, אני לא מבינה איך אין דרך פשוט להוציא את הרגש ולנעול אותו בחוץ, להתנתק ממנו.


בדיוק כמו שהם יכולים להיות נטולים מרגש, ריקים.


בדיוק כמו שהם יכולים להעלים את האכפתיות, את הרצון לדאוג לכל העולם,


בדיוק כמו שהם יכולים להעיף כאב לכל מקום, כמו שהם יכולים לפגוע רק במי שנתקל בהם בדרך.


בדיוק כמו שהם יכולים לקחת את הלב לעטוף אותו ואז לזרוק אותו כיאילו הוא לא שביר.


לנגב את הדמעות המלוחות כדי שלא יגיעו לפה, כדי שלא ירטיבו כל פיסה ממני.


את זוכרת איך הוא לחש לך "את יפה"? את זוכרת איך הוא ליטף אותך בעדינות כזאת ממכרת?


את זוכרת איך הוא הסתכל לך עמוק בעיניים ועבר לכיוון הפה ונישק אותו בעדינות?


את זוכרת איך הוא חיבק אותך? את זוכרת איך הוא רצה לבוא לראות אותך?


את זוכרת איך הכל נגמר בחדר הזה? את זוכרת איך בכית? את זוכרת כמה את שונאת אותו?


השנאה השתקפה לי בתוך העיניים הקטנות האלה, מילאה כל חלק מתוכי,


הרצון לנקום חיזק אותי,


אבל הכעס, השנאה, הרצון לנקום לא יעזור לי, אני לא כזאת,


אני לא יכולה להיות מלאת טינה, מלאת שנאה, אפילו עם אני מסתכלת שעות מול המראה ומקללת אותך על כל דמעה שיורדת,


אני לא יכולה להיות כ"כ רעה ולפגוע בחזרה, אני לא יכולה להיות כזאת.


אני מנסה להמשיך, באמת, מנסה להשאיר אותך מאחוריי בלי שום זכר,


אבל הזכרונות, החלומות, החברים, תמיד משהו חייב להזכיר אותך, את הדמות המטושטשת הזאת שמכוסה בכמות עצומה של דמעות.


כמה שזה יכל אולי לפגוע בך בחזרה, להראות לך שאני לא חלשה כמו שאתה חושב, כמה שזה יכל להראות לך כמה אני שווה, כמה שזה יכל לגרום לך לקנאות.


אני לא כזאת.


אני עטופה מידי ברגש, ברגש שמנטרל את כל השנאה שהצפת בי,


אני שונאת להגיד את זה אבל הצלחת להחדיר בי יותר מידי רגש, יותר מידי רגש בשלושה שבועות.


בשלושה שבועות שעטפת אותי בחום וביומיים שהיו כ"כ מושלמים.


לרעוד בכל ליטוף, להרגיש בכל נשיקה, הפרפרים שמדגדגים את הבטן, והלב שמנסה רק לצאת מתוכי.


לחזור הביתה ולהרגיש נסיכה, מאושרת, מוקפת באושר אינסופי, השגתי את מה שרציתי כ"כ-להיות בין שתי ידייך, ביום הולדת שלי, מה עוד יש לי לבקש?


מה יש עוד לבקש? שזה יישאר, ואת זה לא ביקשתי.


המבט לכל הצדדים, לבדוק שלא תבוא איזה פגיעה ממנו שתחדור לתוכי עמוק עמוק, שאני לא יבכה יותר, כי לא מגיע לי שוב לבכות, נכון?!


אז זהו, שזה לא עניין של שאלה, הדמעות חדרו לכל מקום בגוף שלי, גמרו אותי לאט לאט,


העלימו את החיוך ששטף את פניי לא מזמן,


ה', עכשיו אתה מבין למה אני לא רוצה להרגיש? עכשיו אתה מבין למה אני לא רוצה יותר את הלב הזה שנותן לי להתמכר לאנשים, להיקשר?


אתה מבין אותי?


הרי אין דבר כזה אהבה, אני עוד לא ראיתי את זה בעיניים שלי.


איך יצליחו לאהוב אותי? אני כבר קרועה מכאב.


איך יצליחו לאהוב כל דבר שבי? איך יתמכרו אליי? איך לא יוכלו בלעדיי?




 


אני שונאת אותך, שונאת כ"כ.


והלוואי שתחזור, הלוואי, הלוואי ותראה שאני המשכתי שאני לא יסתכל עלייך יותר,


הלוואי ו"תתמכר לטעם וזה יגרום לך, לאהוב כמו פעם" "לאהוב"- אם אפשר לקרוא לזה ככה.