נושמת אותך..

נושמת את האוויר המחניק הזה, נושמת וכיאילו כלום לא נכנס לריאות.


כיאילו האוויר נגמר.


לוחשת בשקט "אל תפגע בי", מנסה לבלוע את הדמעות ולא לצרוח.


די, אני חלשה, באמת.


לפעמים זה מצחיק אותי כמה שאני לא עומדת במילה שלי,


כמה שאני לא מצליחה לקיים את ההבטחה שלי


"את לא תרגישי יותר כלום לאף גבר"


ואז זה מתגלגל למשפט


"את לא תבכי יותר בגלל שום בחור"


וזה נגמר בדלת נטרקת ובדמעות שחונקות אותי וגומרות כל חלק מגופי.


למה הלב שלי כ"כ חלש, פתוח לכל עובר דרך,פתוח לכאב, פרוץ, שבור, גמור.


היו לי יומיים מדהימים,


נתת לי לראות את החיוך הכי ענק שיש, נתת לי אותך.


הצלחתי לראות את ההשתקפות שלי בתוך העיניים הירוקות שלך, בתוך העיניים האלה שלא חשבתי שאראה משהו אמיתי, מן רכות כזאת שאין דרך להסביר אותה.


ליטפתי את הזיפים האלה שאני כ"כ אוהבת,


וליטפתי בעדינות את הפה המשורטט שלך.


הרכות של הידיים שלך, של המילים שלך, של הדרך שלך לגרום לי לקנאות.


וכן, יומיים מדהימים, ומה בא אחריי? הרי חיוך לא יכול להחרט לנצח..וכן, כמו תמיד הוא נמחק.


הנשיקות נעלמו ברוח, הדמעות הם היחידות שנשקו לשפתיים,


הרעידות עברו בכל חלק בגוף שלי, לא האמנתי, נשבעת לך.


אני לא יגיד שחשבתי שניהיה ביחד, אני לא ישקר, ידעתי שלא,


אבל בחרת את הדרך הכי פוגעת ללכת בה,


כיאילו בחרת את הסכין הכי חדה ודקרת אותי איתה.


וכן, גם אם לא רצית לפגוע בי, הצלחת.


הרגת את הפרפרים בבטן, הרגת את הלב הזה שמת בתוכי, העלמת את החיוך, וזרעת בעיניי דמעות.


אני אפילו לא מסוגלת להגיד שאני מתגעגעת, למה אני מתגעגעת בדיוק? ליומיים מאושרים?


הרי " אושר זמני לא שווה כאב מתמשך" וזה לא שווה. את האמת זה לא שווה.


ואני לא יקרא לך לא ללכת לי,


ואתה לא תשמע אותי צועקת לך פעם אחרונה שתסתובב ותראה אותי.


ואני מבטיחה שאתגבר עלייך, שאמחוק את הדמעות האלה, שלא כל שיר ישבור אותי,


ושהכאב שאוכל אותי מבפנים יעלם.


מבטיחה.