לשכוח אותך זה לא קל כמו שחשבתי...

כל דקה בשיעור חושבת אני רק עלייך


אינני מצליחה להוציא מראשי את עייניך


כל הפסקה במגרש כדורגל


מחליפים אנחנו מבטים למרות ששנינו


כבר יודעים...


אבל אני לא יודעת למה כשה אנחנו לא


ביחד אני רוצה אתוך חזק ואז


אנחנו שוה שולחים אחד לשני מבטים ורמזים וזה פשוט


נמאס מתי תגיד סוף סוף מילה שלא תבוא בנשיקה


מתי תתחיל להתייחס אליי לא כמו אל בובה


אבל זה פשוט חזק ממני


אז כשה אני איתך


ובמגרש שולח לי אתה מבט שכזה


ובמבט אתה אומר חכי לי ואז...


אני כל כך רוצה שוב לחכות לך במגרש שיצלצל הפעמון


ויבוא הצלצול הגואל ואז כאשר אנחנו נפרדים


תביא לי את הנשיקה ושוב שפתייך


החמות והנעימות יגעו בשפתיי


ואתה תחבק אותי חזק  ותתקע


מבט עמוק לתוך עייני


אך בכל פעם שאתה עושה זאת לי יש


לי הרגשה כל כך טובה ואז פתאום


אני שוב חושבת שזאת סתם


עוד אכזבה ואז אני אומרת לעצמי


מדוע ? למה את עושה זאת לעצמך?


אם את יודעת שבסוף זה היה בדיוק כמו


בהתחלה אבל הנשיקות שלו הן כמו סמים


והמבטים שלו אינם חודלים


מלהדליק את להבת האש שלבילי ולהצית את המבט


שבתוכי אני אינני מבינה איך הוא עושה


זאת מחדש אבל עדיין אינני בטוחה


אך ממני זה חלש מכורה אני לנשיקותיו ולמבטיו


אך מה אעשה אם כך אלא החיים


"אהבה היא כמו בועה זוהרת זוהרת אבל בסןף מתפוצצת"...