איפה את חיילת קטנה ? - חנצווווווווק (;

אמא , את בעצמך אמרת לי שאין חטיפות חיילים.
ושאין לי ממה לפחד .
זוכרת ?
בסך הכל הייתי חיילת " צעירה ", טרייה .
רק נכנסתי לשירות שלי , הייתי רק שבועיים בטירונות .
אני זוכרת שזה היה יום מיוחד בשבילי ...
הנה אחותי הגדולה סוף סוף מתארסת .
כ'כ חיכיתי שאחת האחיות שלי תתארס .
אז בטירונות, נתנו לי אישור לצאת הביתה ....
כ'כ שמחתי, ללכת .. ולדעת שאחותי מתארסת רשמית .
כ'כ רציתי להיות שם .
אז הודעתי לך ולאבא שאני יוצאת הביתה ...
המ"פ שלי כרגיל עשתה לי תדריך יציאה, של ללכת תמיד בצד שמאל של הכביש .
ולהסתכל טוב טוב על מכוניות שעוברות , להיות עירנית .
שרק יצאתי מהבסיס דיברת איתי וכ'כ כעסת שהם נותנים לנו לצאת ככה לבד . בלי שום ליווי צבאי .
כדי לוודא שהגענו בשלום .
התקשרת אליי כל 10 - 15 דק' לוודא שהכל בסדר .
באמצע הדרך עצרה לי מכונית .
נבהלתי .. והתחלתי לרוץ .
לקחתי את דיי בקלות . חשבתי שהוא סתם עצר ..
בכל מקרה, היה לו מדים והוא היה נראה כמו חייל ישראלי .
המשכתי ללכת .. ושהגעתי למחסום של הרכבת ...
צעקתי למישהי שעבדה שם כדי שתסביר לי איך אני מגיעה לתחנה שלי .
היא לא ענתה לי, ואחרי כמה קריאות היא צעקה עליי שהיא בשיחת טלפון .
עזבתי אותה והמשכתי ללכת .
אחרי כמה צעדים כבר מצאתי את התחנה ..
שם שוב עצרה לי המכונית שעצרה לי ממקודם ואמרה לי להתקרב .
לא התקרבתי כי הייתי מבוהלת .
עשיתי את עצמי לא שומעת .
הוא עשה לי סימנים עם הידיים ואמרתי לו בלי קול " לא ".
שיעזוב אותי רק .
הוא יצא מהאוטו ואני שהייתי מבוהלת לא הבנתי מה הוא רוצה ..
הוא שאל אותי אם אני רוצה טרמפ ולא עניתי .
פחדתי מאוד .
באותו רגע, שמעתי אותו צועק לחייל שהיה בתוך האוטו שהוא חושב שאני חירשת .
אני המשכתי לשבת בשקט .. מחכה שהאוטובוס שלי יבוא .
קפאתי במקום ולא יכולתי לזוז .
הפלאפון שלי היה בכיס על מצב שקט . ואני ישבתי ולא הקשבתי למה שהוא אמר .
שהוא התחיל לדבר בערבית, קלטתי שמשהו פה לא בסדר .
התחלתי ללכת ישר לכיוון התחנה השנייה ושהוא קלט שאני מתחילה ללכת מהתחנה הוא פשוט תפס לי את התיק .
עזבתי את התיק והתחלתי לרוץ במהירות ....
הבנתי שמשהו כאן לא בסדר .
פחדתי מאוד . וכל ריצה שלי התנשמתי , ושהרגשתי שאני לא יכולה יותר הוא פשוט תפס אותי ...
הוא גרר אותי מהשיער שלי ואני התחלתי לבכות, בלי להוציא שום מילה מהפה שלי הוא הכניס אותי לאוטו .
אני לא יודעת מה קרה בדיוק שם .
אבל שהתעוררתי עיניי היו מכוסות ...
נגעתי בעצמי כדי לראות אם אני עדיין לבושה, והבנתי שזה לא אותו אחד ממקרי אונס שעוברים שם .
שום דבר בגוף שלי לא היה מורגש, רק הכאבים העזים בראש שלי .
הם התחילו לדבר על זה שהם תפסו עוד חיילת מסכנה .
לא ידעתי מה לעשות, או איך לדבר .
העדפתי לשתוק ...
שמעתי רק קולות מהטלוויזיה .
את הפלאפון מהכיס שלי לא יכולתי להוציא .
ידיי היו קשורות, וכך גם רגליי .
העדפתי לא לזוז, ושיחשבו שאני עדיין ישנה .
אחד הערבים הרים לי את הסרט שהיה קשור לעיניי, כנראה כדי לבדוק אם אני עדיין ישנה .
ושהוא ראה שעיניי סגורות הוא קרא לאיש שהיה איתו והם בדקו לי דרך היד את הדופק שלי .
הוא אמר לו שאני חיה, ושהכל בסדר. שאני כנראה עדיין מסוממת ממה ששאפתי .
פחדתי מכל מגע שנגעו בי .
לא הבנתי מה בדיוק הלך שם, ומה הם רוצים ממני .
במשך יומיים שלמים הייתי קשורה .
לא פתחתי את העיניים שלי, כדי שיחשבו שאני עדיין מסוממת ממה ששאפתי , אחד מהם הזיז אותי, ובעט לי ברגל כדי שאני יתעורר .
שפתחתי את העיניים שלי הוא שאל אותי איך אני מרגישה .
לא עניתי, והוא התחיל לצעוק עליי שאני יענה .
ועשיתי לו לא עם הידיים שאני לא מבינה אותו .
הטלוויזיה הייתה דלוקה במשך יומיים, הם רצו לראות אם כבר שמעו על זה שנחטפתי .
ואז ראיתי, ושמעתי שמחפשים אותי , כל כך פחדתי ממה שיקרה עכשיו .
פחדתי שאמא שלי לא תבכה בגלל מה שקרה, או שהיא תתמוטט .
מסכנה אחותי הגדולה, היא התארסה ולא הייתי שם .
הנה עברו כבר שבועיים, ואני עדיין פה .
כל הזמן הייתי יושבת על הרצפה, ומציירת לי ציורים במחשבות .
כבר שבועיים שאני שותקת .
שבועיים שאני שומעת אותם צוחקים על הכאב שלי המשפחה שלי.
ואני לא יכולה לצעוק עליהם .
אני חושבת שבשבועיים האלה נהייתי עילמת .
סכ'ה רציתי להגיע הביתה .
לא עשיתי כלום, שמעתי בקול המ"פ שלי .
הלכתי בצד שמאל, לא עניתי לשום איש שקרא, או צפר לי .
למה זה מגיע לי ?
עוד שבוע עבר, כבר ניהייתי מורעבת .
כל יום היו נותנים לי לאכול שני פרוסות לחם, ו2 כוסות מים .
לפעמים 3 כוסות, שאני לא יתייבש הוא אמר .
אחד האנשים שם היה מגניב לי לפעמים שוקולד . שהייתי בוכה .
פעם הוא אפילו כתב לי שהוא ינסה לשחרר אותי משם .
ואני פשוט חייכתי .
פחדתי לדבר איתו .
פחדתי שאולי הוא מנסה לבדוק אם אני משקרת .
שהם ראו שאני ניהיית חולה, ואני מקיאה, והחום עולה לי הם התחילו לפחד .
ופירסמו הודעה שאם ההורים שלי רוצים אותי הם צריכים לשלם .
פחדתי, מאוד פחדתי .
למרות שכבר הייתי רגילה לחיות עם הפחד הזה .
עברו שבועיים, ושמעתי דרך החדשות שההורים שלי מתכוונים לשלם כל מה שהם ירצו .
30 מיליון דולר במזומן, ואוטו .
פחדתי . המצב בבית לא היה מזהיר, וידעתי שיש סיכוי שנאבד את הכל .
ביום שהיו צריכים לעשות את ההחלפה הם לקחו אותי לבית נטוש , שם הם קשרו אותי לכיסא, ועזבו אותי שם אחרי שהביאו לי מכות רצח ..
הרגשתי שאפילו הריאה שלי מדממת .
אבל לא היה אכפת לי .
הרגשתי שהיום אני אראה את ההורים שלי .
עברו 3 שעות עד ששמעתי מכונית מתקרבת .
אחד האנשים הוריד לי את הסרט מהעיניים ושם לי ביד שוקולד .
לא פתחתי את העיניים אבל חייכתי . ידעתי שהוא דאאג לי .
הוא נישק לי על המצח ועזב .
חיכיתי עד שהרגשתי שמישהו מחבק אותי , באותו רגע פתחתי את העיניים שלי , וראיתי את אמא שלי .
היא התחילה לבכות ושאלה אותי איך אני מרגישה .
שרציתי לענות לה לא יכולתי . המילים לא יצאו לי מהפה .
אבא שלי עמד בצד .
והסתכל עליי, הוא לא התקרב . הוא פחד .
הם לקחו אותי לבית חולים ושם הם כבר גילו שיש לי שברים קשים בעצמות .
אחרי המון המון טיפולים, אמרו להם שאני יהיה בסדר .
כבר שלושה חודשים עברו מאז . ועדיין, שום מילה לא יצאה מהפה שלי .
אני יודעת ששום דבר לא יחזור להיות מה שהיה .
מילדה שמחה , עברתי להיות ילדה חולה .
ילדה שמפחדת מכל אוטו שעובר .
ביום של השחרור מהבית חולים ....
האחות נכנסה אליי לחדר , והביאה לי מעטפה .
פחדתי לפתוח את המעטפה, פחדתי לראות בה את כל מה שעברתי .
לבסוף, שאחותי כבר ישבה לידי פתחתי איתה את המעטפה וראיתי מכתב שכתוב בו ...
" אמרתי לך שתצאי לחופשי . "
עם סמיילי קטן אחד בצד, וציור חלון פתוח בצד שני .
ושוקולד קטן .
ואז חייכתי את החיוך הראשון שלי, עם הדמעה הראשונה שלי מאז הרבה זמן ....
ומילה אחת קטנה שיצאה מפי .
" תודה " .

-


הסיפורים שלי כתובים גם בשואומי , ובמקושרים :)


-