מתה לחבק אותך עוד פעם

אני רוצה לצעוק לך, לצעוק שתשמע שאני לא צריכה אותך,


אני רוצה שתשמע שאני לא בוכה ולא יבכה,


אני שורטת את עצמי כדי לא לבכות, כדי לא להישבר עוד פעם.


אני שונאת את ההתעלמות הזאת, את המרחק שאתה תופס.


אני שונאת את העובדה שאני לא מסוגלת להסתובב ולהמשיך ללכת בלי לבכות אחר-כך.


אני שונאת את ההרגשה שאוכלת אותי כשאתה עובר, איתה, או עם כל אחת אחרת,


את ההרגשה שאתה עובר, ורק מעיף חיוך קטן, שלפני יום ליטפת, דיברת, נישקת,


שלפי הדברים שלך "הרגשת", איך נעלם רגש כ"כ מהר? התפוגג ברוח ונספג בתוכך?


נעלם כיאילו לא היה?


העיקר שאני לא יפגע, כי זה הכי חשוב נכון?


בגלל זה אתה מתעלם? אתה חושב שזה לא הורג?


שזה לא מעלים חלק מגופי? שזה לא גומר אותי לאט לאט?


מתה לחבק אותך רק עוד פעם, לשבת לידך ולשמוע את הצחוק מתגלגל, להריח את הסיגריות שלך מעורבבות בבושם שאני כ"כ אוהבת, לראות את האדישות שלך מתפוגגת כשאני נוגעת בשפתיים שלך, להרגיש את הצמרמורת הזאת כשאתה נוגע, הצמרמורת הזאת ששורפת אותי מבפנים, שבכל נגיעה הלב שלי דופק יותר חזק, שבכל נגיעה הפרפרים האלה אוכלים אותי מבפנים, לשים את הראש שלי על הכתף שלך, לראות איך אתה בוחן את הנשמה שלי דרך העיניים, איך אתה מסתכל ומנסה כיאילו לראות משהו מבפנים,


ללטף שוב את הריסים שלך שאני כ"כ אוהבת, להרגיש את היד שלך עוברת על הפנים שלי, מלטף אותם כיאילו הייתי בובה, ילדה קטנה שזקוקה לליטוף חם, להרגיש את החיבוק הזה שהייתי עושה הכל כדי להמשיך להיות בין שתי הידיים האלה, להיות איתך שוב, לנשק אותך שוב, לגעת בך שוב, להרגיש אותך.


שוב, רק עוד פעם, רק עוד פעם.