את זוכרת..

את זוכרת שהבטת במראה?


איך סרקת את כל גופך, כל חלק בו,


רצית להקיא מרוב שהרגשת מגעיל, רצית להוציא את כל החרא מבפנים,


את כל הרגש.


את זוכרת שהבטת בתוך העיניים בצבע דבש שכבר לא היו מתוקות,


הבטת בהן עמוק עמוק, ראו שבכית, אל תנסי להסתיר.


ראו שהן כבר עייפות מהבכי ומהלילה שעבר עלייך.


ראו שהן כבר חלשות, שהדמעות כבר לא מסוגלות לצאת.


את זוכרת איך רצית לעקור את הלב הזה?


את זוכרת איך רצית לנקות אותו ולהכניס אותו פנימה-בלי רגש-בלי אף אחד?


את זוכרת שחייכת כי חשבת שתיהיי מסוגלת,


את זוכרת שצחקת כי ידעת שמעכשיו אף אחד לא ייכנס ללב הזה יותר?


את זוכרת שהבטחת לעצמך- שהבטת בתוך המראה הזאת-


והבטחת, הבטחת לעצמך לא להרגיש, את זוכרת נכון?


אז למה את כ"כ חלשה עכשיו? למה את פותחת את הלב ושוכחת לנעול אותו מידי פעם?


הרגש הזה לא עוזר לך, ה"קסמים" האלה שטמונים בך לא מכשפים אף אחד,


לא נותנים לאף אחד להתמכר אלייך ולרצות להיות שלך,ולא לעזוב.


עוד פעם אותו משפט


"אני לא רוצה לפגוע בך", המשפט הזה, בא לי לשרוט את עצמי מרוב ששמעתי אותו,


כי "אף אחד לא רוצה לפגוע" כי את "ילדה מדהימה".


"את חשובה לי, באמת" אם הייתי חשובה היית נלחם, בדיוק כמו שהוא היה נלחם, בדיוק באותו סרט שהייתי, בדיוק אותו תסריט שלא ישתנה.


"אני מרגיש אלייך משהו, אבל אני לא רוצה חברה עכשיו" אני מיוחדת נכון? מרגישים מרחוק, זה כייף לגעת בשפתיים האלה, להרוג אותי, לגמור אותי לאט לאט, להגיד משפטים יפים, להרגיש אליי דברים, אבל מרחוק, כי אני לא שווה את אהבה שלכם, נכון?


והחיבוק הזה, הוא בעצם מה שהכי הרג אותי, להיות בידיים שלך, ועוד שנייה להתחיל לבכות,


לנסות להחזיק את עצמי ולא להתפוצץ מולך,


אבל נשבעת לא לבכות בשביל שום גבר? נכון?


הצלחת להכנס ללב, הצלחת להיות ליד המקום של החייל שלי, הצלחת להפוך למקום חשוב בחיים שלי, הצלחת לעביר רעידות בגוף שלי, לצמרר אותי, הצלחת לגרום לי לבכות..


כן, הלילה הזה אני כבר לא חזקה כמו שהבטחתי שאני יהיה, כי הלילה הזה, יהיה שקט,


רק בשבילי ובשביל המחשבות שלי,


כי הלילה הזה, אני מרחיקה אותכם, כי הלילה הזה אתם תעלמו, ואני לא יבכה יותר


כי הבטחתי, נכון?