לא נשכח

עומדת על המסילות, בשקט, לבד,


רק לבד אני באמת מרגישה את הכאב אוכל אותי,


על המקום שאני דורכת עברה הרכבת, הרכבת בה נגמרו חייהם של רבים.


הירוק מסביב כ"כ מטשטש את האווירה, כ"כ חונק אותה בצד,


הטיפות שיורדות מהשמיים מתות כמו מלח על פניי,


הקור הזה, הקור החודר הזה, שגם עם כמה שכבות הרעידות עוברות בי,


ולחשוב, שהם, בלי שכבה אחת מעליהם, רק העור הדק שנשאר עוד פיסות ממנו עליהם,


רק עוד שכבה דקה של עור, מהפת לחם שגנבו, רק שכבה של עור מהניצוץ האחרון בעינייהם.


הדמעות נחנקו בתוכי, בלעתי אותם כדי לא להשבר, כדי לא לבכות ליד כולם.


הם התפוצצו,התפרצו ממני,הרגו אותי, הרגו.


במקום שאני עומדת, במקום הענק הזה, העצום הזה,


במקום שלא נקלט מה קרה בו באמת, שלא נקלט שדבר כזה יכול לקרות,


במקום הזה, עם הדשא הענק ,עם הביתנים האלה,


במקום הזה, נעלמו נשמותיהם של רבים,


הפרפר הלבן עובר ליד, מנסה להחזיר חיים,


מנסה לעבור עוד פעם אחת במקום הזה, להראות שהם עדיין פה,


הדגל שביד, המגן דוד על החולצה, השרשת של המגן דוד על הצוואר, היופי היהודי,


כולנו פה, רק בלעדיכם.


מנסים להחזיר את הגאווה האבודה, מנסים להחזיר את החיוך שנלקח ממכם, מנסים להחזיר את הכבוד האבוד, את הזכות לחיים שנקלחה ממכם בלי לשאול.


הדמעות שלא מפסיקות לרדת, הורד שמונח על העפר, והחיבוק הענק של כולנו


הכל מובא בשבילכם, בשביל זכרכם,


כי הבטחנו,


לכם ולעצמנו,


אנחנו לא נשכח.


יהי זכרכם ברוך.